957 lines
103 KiB
Markdown
957 lines
103 KiB
Markdown
---
|
||
title: ביקורת התבונה הטהורה
|
||
tags:
|
||
- שנה_ג
|
||
- חדשה
|
||
- קאנט
|
||
- ביקורת_התבונה_הטהורה
|
||
- סמסטר_א
|
||
---
|
||
|
||
!!! info "חומר הקורס"
|
||
[מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=54851#section-0), [טקסט (עברית)](https://kotar-cet-ac-il.bengurionu.idm.oclc.org/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=110424490#1.0.3.default), [טקסט (אנגלית)](https://logos.pukeko.xyz/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%A7%D7%90%D7%A0%D7%98/kant-1781_critique_of_pure_reason.pdf)
|
||
|
||
!!! success "ראו גם"
|
||
[ביקורת התבונה הטהורה (מבוא לפילוסופיה חדשה)](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת) (חובה!)
|
||
|
||
!!! info "[מצגת](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/1.pdf)"
|
||
|
||
|
||
[עמנואל קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט) מתיימר לחולל מהפכה ב*ביקורת התבונה הטהורה*, והוא מצליח לעשות את זה עוד בימי חייו: הספר האכזר הזה חולל גלים, ועד היום אנשים אומרים שהם *קנטיאנים*. קאנט השפיע במיוחד על פילוסופיה מוסרית ופילוסופיה של המשפט, ועד היום ישנם עשרות ציטוטים שלו ברחבי אתרי בתי המשפט - אבל אנחנו לא נתמקד בפילוסופיה המעשית שלו.
|
||
|
||
קאנט כתב לא מעט וזכה להערכה עוד מאמצע שנות פעילותו בערך. עד 1770 הוא כבר כתב לא מעט, ומשם והלאה החל ה*עשור השקט* של קאנט, שבו הוא כמעט ולא פרסם, והתמקד בללמד[^1]. בדיעבד התגלה שהוא שקע בפרויקט שסופו הוא פרסום *ביקורת התבונה הטהורה* ב1781- שסוללת דרך חדשה ב[מטאפיזיקה](/פילוסופיה/מטאפיזיקה).
|
||
|
||
קאנט לא לגמרי מרוצה מחלק מהתגובות, ולכן מפרסם מהדורה שנייה ב1787[^2], וספר נפרד כהקדמה, שם טוען שהוא עושה מטאפיזיקה שראויה לשם *מדע*, בניגוד לקודמיו.
|
||
|
||
קאנט הוא פילוסוף שיטתי, ואחריו הרעיון שלעשות פילוסופיה זה לעשות *שיטה* הפך למובן מאליו, ואימצו אותו אנשים כמו [הגל](/פילוסופיה/חדשה/הגל)[^8].
|
||
|
||
## מושגים ורעיוניות יסודיים
|
||
|
||
|
||
- **התבונה**: כושר שמטבעו מבקש להשיב על שאלות יסוד.
|
||
|
||
עם זאת, התבונה נוטה על פי טבעה **לחרוג מעבר ליכולותיה**[^3]. זאת משום שהתבונה מבקשת לכל הסבר, הסבר יסודי יותר, ולכל תנאי שהיא מגלה, תנאי קודם - עד אינסוף.
|
||
|
||
התבונה פועלת באופן שאפשר להצדיקו **כשהיא נותרת בגבולות הניסיון האנושי האפשרי**. היא מוליכה אל "אפילה וסתירות" כשהיא חורגת מגבולות הניסיון.
|
||
|
||
קאנט מציב את הרצון הזה של התבונה לרגרסיה אינסופית כדבר לגיטימי ומהותי לתבונה, וכדבר בריא ורצוי כל עוד התבונה *אינה* חורגת מגבולות הניסיון. שאלה כמו, *מדוע אלוהים ברא את העולם?*, (ותשובות מעצבנות כמו כמו [כי הוא העולם הטוב ביותר](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ/המונדולוגיה#עקרון-הטוב-ביותר)) חורגת מגבולות הניסיון (האמפירי, חושי), בעוד שאלה כמו, *למה החתול שבר את הכוס?* היא לא.
|
||
|
||
* **מטאפיזיקה דוגמטית**: שדה הניסיונות להשיב על שאלות היסוד של התבונה, **ללא הגבלת התבונה לשדה הניסיון**.
|
||
|
||
למשל, הוכחת טבעה הפשוט של הנפש, או הכרחיותה של סיבה ראשונה.
|
||
|
||
* **מטאפיזיקה של הטבע**:
|
||
> המטאפיזיקה אינה אלא **רשימת המצאי** המסודרת באופן שיטתי של כל מה שהוא קנייננו מתוך **תבונה טהורה**. שום דבר אינו יכול לחמוק כאן מעינינו, כי מה שהתבונה מפיקה בשלמות מתוך עצמה אינו יכול להסתתר, וברגע שעקרונו המשותך מתגלה, מיד הוא יוצא אל האור בכוח-התבונה עצמה. \[המטפזיזיקה של הטבע היא\] האחדות המושלמת של הכרות מסוג זה"
|
||
>
|
||
> >(A XX)
|
||
חשוב לזכור שקאנט **לא** כתב מטאפיזיקה כזו.
|
||
|
||
* **נאורות**[^5]:
|
||
> העידן שלנו הוא, באופן מובהק, עידן הביקורת, שהכול חייב להיכפף לה. הדת והתחיקה[^4] רוצות על פי רוב להתחמק ממנה, הדת על ידי קדושתה והתחיקה על ידי רוממותה. אבל בכך הן מעוררות עליהן חשד מוצדק, ואינן יכולות לתבוע לעצמן את הכרת הכבוד הלא-מעושה שהתבונה רוחשת אך ורק למי שהצליח לעמוד בפני בחינתה החופשית והגלויה
|
||
>
|
||
> > A XI
|
||
|
||
- **מטאפיזיקה בעידן הנאורות**:
|
||
> כוח-שיפוט זה \[כוח-השיפוט הבשל של תקופתנו] דורש מן התבונה שתקבל על עצמה מחדש תא הקשה בתפקידיה, כלומר, את תפקיד ההכרה העצמית, ותכונן בית משפט, שיבטיח לה את תביעותיה הצודקות, ועם זאת ידחה את כל יומרותיה חסרות-הבסיס, ולא על ידי צווי שלטון מגבוה, אלא בהתאם לחוקים הנצחיים והלא מתשנים של התבונה עצמה. בית משפט זה אינו אלא **ביקורת התבונה הטהורה עצמה**
|
||
>
|
||
> > A XII-XI
|
||
|
||
קאנט מציג כאן את החקירה הפילוסופית כתהליך של חקירה עצמית. שימו לב גם לדימוי בית המשפט, שקאנט מרבה להשתמש בו: אנחנו נדרשים לבחון את עצמנו, וגם להיות השופטים. אנחנו גם השופטים וגם מושאי הבחינה.
|
||
|
||
!!! info "דוגמה"
|
||
אתה חושב שלשקר זה לא מוסרי. אבל, אם לא בחנת בעצמך *למה* לשקר זה לא מוסרי, והשתכנעת באמת ובתמים בצורה תבונית שלשקר זה לא מוסרי, אתה לא יכול להגיד על עצמך שאתה מחזיק בערך שלשקר זה לא מוסרי.
|
||
|
||
- **ביקורת**:
|
||
> תפקיד הביקורת הוא אפוא לחרוץ משפט לגבי אפשרותה או חוסר אפשרותה של מטאפיזיקה בכלל, ולקבוע את המקורות, ההיקף, והגבולות של המטאפיזיקה, וכל זה על פי עקרונות
|
||
>
|
||
> > A XI
|
||
|
||
הביקורת היא בחינת הגבולות של *מה אתה יכול לדעת*. למשל, אם ישאלו אותך אם יש אלוהים, ועברת את תהליך ביקורת התבונה, תשובתך תהיה - *אני לא יכול לדעת* - זה מעבר לגבולות התבונה שלי.
|
||
|
||
- **מטאפיזיקה ביקורתית\טרנסנדנטלית**: המפעל הקנטיאני המבקש להתוות את גבולות השימוש המוצדק בתבונה, היינו שימוש בגבולות הניסיון. בתוך גבולות אלה, ינוסחו **התנאים ההכרחיים לכל ניסיון אפשרי**. ה*ביקורת* מציגה רק "את המקורות ואת התנאים לאפשרותה של \[מטאפיזיקה של הטבע] זו" (A XX)
|
||
|
||
יש במפעל הקנטיאני כמה רכיבים:
|
||
|
||
- תנאים - מה מאפשר את הניסיון?
|
||
- הכרחיים - מה *חייב* להיות כדי לאפשר את הניסיון (למשל: כדי לשמוע, אתה חייב מערכת שמיעה - זה *תנאי הכרחי*).
|
||
- לכל ניסיון אפשרי - שמיעה זה ניסיון מסוים; מה הם התנאים ההכרחיים *לכל ניסיון אפשרי* - כל ניסיון שהוא שאני יכול לצבור? [^6]
|
||
|
||
וזהו הפרויקט של הביקורת בליבתו - זיהוי התנאים ההכרחיים לכל ניסיון אפשרי.
|
||
|
||
## הקדמה (מהדורה א')
|
||
|
||
> בהתחלה, תחת ממשל **הדוגמטיקנים**, היה למטאפיזיקה שלטון עריץ. אף כיוון שמצבה החוקי הוסיף לשמור על עקבות הברבריות העתיקה, הרי בגלל מלחמות פנימיות הלכה המטאפיזיקה והידרדרה עד לאנרכיה גמורה, **והספקנים**" מין של נוודים הבוחלים בכל עיבוד מתמיד של הקרקע, היו מערערים מדי פעם את האחדות האזרחית. למרבה המזל היו הספקנים מועטים, ולא יכלו למנוע מן הדוגמטיקנים שינסו תמיד לחזור ולבנות מחדש, אם כי לא לפי תוכנית בעלת לכידות פנימית. בעת המודרנית אמנם היה נראה לרגע שמאבקים אלה עומדים להסתיים, ושמעיין **פיזיולוגיה** של השכל האנושי (מאת [לוק המפורסם](/פילוסופיה/חדשה/לוק)) תביא להכרעה מלאה בדבר חוקיותן של כל היומרות. אבל התברר, שאף על פי שתביעתה-לכתר של המלכה הנעלה היתה צריכה לעורר חשד - ובצדק, מאחר, שייחסו את מוצאה להמון הגס של הניסיון הרגיל - בכל זאת, הוא **וגנאולוגיה** זו יוחסה לה באופן כוזב, הוסיפה המלכה לעמוד ביומרתה. כך חזר הכול ונפל לתוך אותו דוגמטיזם אכול רימה שאבד עליו כלח, ולתור אותו זלזול שממנו ביקשו לחלץ את המדע. היום, לאחר שכל הדרכים נוסו לשווא (כפי שהבריות משכנעים את עצמן), שוררות בכול לאות ואדישות גמורה, שהיא האם של הלילה והתוהו-ובוהו במדעים. אך ב-בזמן יש גם התחלה, או לפחות פרולוג, לשיקום ולנאורות בזמן קרוב של מדעים אלה, שנפלו לתוך ערפל ובלבול ונעשו חסרי-שימוש בגלל חריצות שיושמה לה לרעה.
|
||
>
|
||
> לשווא נרצה להעמיד פנים אדישות לחקירות כאלה, שטבע האדם לא יכול להיות אדיש למושא שלהן. אלה המכונים אינדיפנטיסטים, גם כשהם מחליפים את הלשון הסכולסטית בנעימה עממית ומשתדלים להסתתר מאחוריה, הרי במידה שהם חושבים בכלל משהו, הם חוזרים בלא-מנוס להיגדים המטאפיזיים שבהם נהגו זלזול מופגן כל כך.
|
||
>
|
||
> > A X-IX
|
||
|
||
|
||
קאנט מתאר כאן את מושא הפרויקט שלו - לחלץ את המדעים מהמימרות הקשות של העריצים, ומהספקנים שדוחים מעליהם כל עמדה, ומהניסיון הכוזב עד כה להבין את שכל האדם; אף אחד מאלו לא הלך, ועכשיו נשארנו בבלגן. קאנט מבקש לאור זאת לחלץ את הפילוסופיה מהבוץ, ולהציב אותה לא כאיזה עיסוק אקזוטי, אלא כעיסוק לכולם, שטרוד בשאלות שמטרידות את כולם.
|
||
|
||
## הקדמה (מהדורה ב')
|
||
|
||
!!! info "[מצגת](פילוסופיה/חדשה/קאנט/2.pdf)"
|
||
|
||
שאלת היסוד שמציב קאנט היא - **האם מטאפיזיקה יכולה להיות מדע?**
|
||
|
||
קאנט מתאר את הפילוסופיה כעיסוק שמזמין כל שכל ישר - לא רק עיסוקם האיזוטרי של המעטים.
|
||
|
||
**ה[לוגיקה](/פילוסופיה/לוגיקה) הפורמלית** עוסקת אף ורק בצורת המחשבה, תוך הפשטה מכל מושאי המחשבה. התבונה כאן חוקרת את עצמה בלבד - היא לא עוסקת ביחס בין התבונה למושאים.
|
||
|
||
> גבולות הלוגיקה נקבעים בדיוק גמור מתוך כך, שהלוגיקה היא מדע המציג בפירוט, ומוכיח בחומרה, את הכללים הצורניים - גרידא של כל חשיבה, ואותם לבד (בין שהחשיבה היא אפריורית ובין אמפירית, ויהיו אשר יהיו מקורה או המושא שלה, ובלי שים לב אם היא נתקלת ברוחנו במכשולים טבעיים או קוגניטינגנטיים)."
|
||
>
|
||
> > B IX
|
||
|
||
אך הלוגיקה היא רק המסדרון של המדעים - היא לא עוסקת בתוכן של המושאים שלה או בכשלים שעלולים להופיע בדרך. השאלה היא האם וכיצד ייתכן מדע העוסק בקשר בין התבונה למושאיה?
|
||
|
||
קאנט מבין מדע כמערכת שיטתית של ידיעות הנובעות מעקרונות - ההסבר של *מה* שיש ו*למה*. קאנט לא טוען כאן שהפילוסופיה היא מדע *טבע*, כמו פיזיקה, אבל עדיין מציב אותה תחת המדע לפי ההבנה הזו.
|
||
|
||
### **האם המטאפיזיקה יכולה להיות מדע תבוני?**
|
||
|
||
> במידה שיש במדעים הללו תבונה, חייב להיות בהם משהו שמכירים אפריוריץ ההכרה המצויה במדע עשויה להתייחס למושאה בשני אופנים: או שההכרה רק **קובעת** את המושא ואת מושגו (הצריך להיות נתון בדרך אחרת), או שההכרה גם **עושה את המושא לממשי**. הראשונה היא הכרת-תבונה **עיונית**, והשנייה - **מעשית**. בשתיהן צריך שהחלק הטהור, שבו התבונה קובעת את מושאה באופן אפריורי לגמרי (אם חלק זה מכיל מעט או הרבה), יוצג ויבורר תחילה בנפרד, ושלא יתערבב עם החלק הנובע ממקורות אחרים.
|
||
>
|
||
> > B IX-X
|
||
|
||
מדע תבוני עוסק בהכרה אפריורי.
|
||
|
||
**שאלה:** האם וכיצד תיתכן הכרה תבונית אפריורית של מושא חיצוני לתבונה?
|
||
**תשובה:** התבונה "קובעת את מושאה באופן אפריורי לגמרי."
|
||
|
||
|
||
זה נשמע מוזר - שהתבונה *קובעת* (Determine) את מושאה. הכוונה היא לזיהוי - *אה, הנה עץ אלון*, *אה, הנה מתן* - אני *קובע* את המושא באמצעות התבונה. הקביעה הזו כרוכה גם בנתון חושי, וגם במשהו קודם בהכרה - רכיב **פוסטריורי**, ורכיב **אפריורי**.
|
||
|
||
|
||
הדוגמה של קאנט היא ה**מתמטיקה**. המתמטיקה נעשתה למדע כאשר:
|
||
|
||
> על הראשון שהוכיח את המשולש שווה הזווית (יהא שמו תאלס[^7], או כל שם אחר) זרח האור; הוא גילה שאינו צריך לעקוב אחרי מה שראה בתבנית או אחרי מושגו גרידא, וכאילו לקרוא מתוך כך את תכונותיו; אדרבה, עליו ליצור את התבנית בעזרת מה שהוא עצמו חשב לתוכה וגילם בה (על ידי בנייה) אפריורי לפי מושגים. ועוד גילה, שכדי לדעת משהו באופן ודאי ואפריורי, הוא רשאי לייחס לדבר זה רק את מה שנובע בהכרח ממה שהוא עצמו הכניס לתוכו בהתאם למושג שבידו.
|
||
>
|
||
> > B XI-XII
|
||
|
||
עד תאלס, אנשים ידעו את זה *מעשית* (אפוסטריורית), אבל לא ידעו את זה *בהכרח* - הכרה מדעית, *אפודיקטית*. תאלס הבין כי *מתוך **המושג*** של משולש נובע שוויון הזווית. זו לא הבנה שנובעת ממדידה של משולשים בחלל, או בניסויים - אלא רק בחשיבה של מושג המשולש כפי שאנחנו מבינים אותו, ומכאן מגיע ה*הכרח*.
|
||
|
||
בעניין חוקי הטבע, קאנט קובע שה*הכרח* מגיע מאיתנו (B XII-XIV): אנחנו צופים בהם בצורה אמפירית ומסיקים שהם הכרחיים, עד אשר הוכח אחרת. זה רק על קצה המזלג - העניין של חוקי טבע אצל קאנט סבוך מאוד, ולא שלם; קאנט עצמו לא סיים לעשות בזה סדר.
|
||
|
||
ככה או ככה, הנקודה ברורה: **הכרח מגיע מאיתנו**, לא מבחוץ.
|
||
|
||
### **ומה לגבי הפילוסופיה?**
|
||
|
||
> אני נוטה לחשוב שהדוגמה של המתמטיקה ושל מדעה הטבע, שנעשו למה שהנם על ידי מהפכה שהתחוללה בבת-אחת, ראויה כל כך לציון, שרצוי לבדוק מה הדבר המהויתי באותו מהפך בדרך החשיבה, שממנו הופקו יתרונות כה גדולים, ורצוי שנחקה אותו לפחות כניסוי, במידה שהאנלוגיה בין מדעים אלה לבין המטאפיסיקה מאפשרת זאת, בהיות אלה ואלה הכרות-תבונה. עד היום נהגו להניח, שכל הכרותינו חייבות לכוון את עצמן לפי המושאים; אבל בהנחה ו, כל הניסיונות לגלות \[באופן] אפריורי משהו, שירחיב את ידיעתנו על המושאים באמצעות מושגים, עלו בתוהו. הבה ננסה אפוא פעם אחת ונראה, אם לא נתקדם טוב יותר במשימות המטאפיסיקה כאשר נניח, שהמושאים חייבים לכוון את עצמם לפי הכרתנו. דבר זה ייתאים טוב יותר לאפשרות המבוקשת של הכרת מושאים אפריורית, האמורה לקבוע משהו לגבי המושגים לפני שהם נתונים לנו.
|
||
>
|
||
> >B XV-XVI
|
||
|
||
**אנלוגיה ודיסאנלוגיה**:
|
||
|
||
כמו מתמטיקה ולא כמו מדעי הטבע, 'הניסוי' המטאפיזי אינו יכול להיכשל, שכן יש מושאים (מתמטיים או נסיוניים) 'המכוונים עצמם לפי הכרתנו'. לפיכך, אנחנו יכולים לקבוע משהו על אודותם 'לפני שהם נתונים לנו' - כלומר אפריורי.
|
||
|
||
!!! warning "הניסוח ***מכוונים עצמם לפי הכרתנו*** מרמז על אידיאליזם כמו של [ברקלי](/פילוסופיה/חדשה/ברקלי/עקרונות); זו לא העמדה של קאנט *בכלל*, ואחת הסיבות שהוא הוציא מהדורה נוספת!"
|
||
|
||
### המהפכה הקופרניקאית של קאנט
|
||
|
||
> כך היה הדבר גם בעיוניו הראשונים של קופרניקוס: כיוון שלא היטיב להתקדם בהסבר תנועת השמים כאשר הניח שכל גלגל הכוכבים מסתובב סביב למתבונן, ניסה לראות, אולי יצליח יותר אם יניח, שהמתבונן הוא המסתובב, והכוכבים עומדים במנוחה. במטאפיסיקה אפשר לעשות דבר דומה בכל הנוגע **להסתכלות** במושאים. אם ההסתכלות צריכה לכוון את עצמה לפי תכונות המושא, אינני רואה איך אפשר לדעת עליו משהו אפריורי: אבל אם המושא (כאובייקט של החושים) חייב לכוון את עצמו לפי תכונת כושר ההסתכלות שלנו, כי אז אוכל היטב לדמות אפשרות זו לעצמי. וכיוון שאינני יכול להפסיק ולעמוד כאן - שכן, אם הסתכלויות אלה אמורות להיעשות להכרות, עלי לייחס אותן, כדימויים, למשהו שאמור להיות המושא שלהן, ושאני קובע אותו באמצעותן - הרי אוכל להניח אחת משתיים: או **שהמושגים**, שבאמצעותם אני מבצע קביעה זו, גם הם מכוונים את עצמם לפי המושאים- ואז אני חוזר לאותה מבוכה, ותוהה איך אוכל לדעת משהו אפריורי על אודותם; או שאני מניח שהמושאים, או וזה אותו דבר, **הניסיון**, שרק בו הם יכולים להיות מוכרים (כמושאים נתונים), מכוון את עצמו לפי אותם מושגים, ואז אני רואה מיד מוצא קל מן הקושי. שכן הניסיון עצמו הוא סוג של הכרה הזקוק לשכל, ואת הכלל של השכל אני חייב להניח בתוך עצמי לפני שנתונים לי מושאים, כלומר אפריורי; והכלל הזה בא לביטוי במושגים אפריוריים, שכל המושאים בניסיון מוכוונים על ידיהם משום כך בהכרח, ולהם הם חייבים להתאים.
|
||
>
|
||
> > B XVI-XVIII
|
||
|
||
קאנט מושל את המהלך שלו למהפכה הקופרניקאית - אבל הפוך; עד עכשיו, במטאפיזיקה, הסתכלנו *החוצה*, וקאנט מבקש דווקא להסתכל *פנימה*. אם היינו חייבים לתמצת את הספר בפסקה אחת, מוסיף עידו, זו כנראה הייתה זו - אבל היא דחוסה מאוד: בואו נפרק את זה.
|
||
|
||
> כך היה הדבר גם בעיוניו הראשונים של קופרניקוס: כיוון שלא היטיב להתקדם בהסבר תנועת השמים כאשר הניח שכל גלגל הכוכבים מסתובב סביב למתבונן, ניסה לראות, אולי יצליח יותר אם יניח, שהמתבונן הוא המסתובב, והכוכבים עומדים במנוחה. במטאפיסיקה אפשר לעשות דבר דומה בכל הנוגע <u><b>להסתכלות במושאים</u></b>. אם ההסתכלות צריכה לכוון את עצמה <u>\[\אך ורק]</u> לפי תכונות המושא, אינני רואה איך אפשר לדעת עליו משהו אפריורי: אבל אם המושא (כאובייקט של החושים) חייב לכוון את עצמו <u>\[\אך ורק]</u> לפי תכונת כושר ההסתכלות שלנו, כי אז אוכל היטב לדמות אפשרות זו לעצמי. וכיוון שאינני יכול להפסיק ולעמוד כאן - שכן, <u>אם הסתכלויות אלה אמורות להיעשות להכרות, עלי לייחס אותן, כדימויים, למשהו שאמור להיות המושא שלהן, ושאני קובע אותו באמצעותן - הרי אוכל להניח אחת משתיים: או <b>שהמושגים</b>, שבאמצעותם אני מבצע קביעה זו </u>, גם הם מכוונים את עצמם לפי המושאים- ואז אני חוזר לאותה מבוכה, ותוהה איך אוכל לדעת משהו אפריורי על אודותם; או שאני מניח שהמושאים, או וזה אותו דבר, **הניסיון**, שרק בו הם יכולים להיות מוכרים (כמושאים נתונים), מכוון את עצמו <u>\[\אך ורק]</u> לפי אותם מושגים, ואז אני רואה מיד מוצא קל מן הקושי. שכן הניסיון עצמו הוא סוג של הכרה הזקוק לשכל, ואת הכלל של השכל אני חייב להניח בתוך עצמי לפני שנתונים לי מושאים, כלומר אפריורי; והכלל הזה בא לביטוי במושגים אפריוריים, שכל המושאים בניסיון מוכוונים על ידיהם משום כך בהכרח, ולהם הם חייבים להתאים.
|
||
|
||
נניח ואנחנו מטיילים לנו בטבע כמו היוונים הקדמונים ורואים בת-יענה. *היי, הנה בת יענה![^9]*, נאמר. מה כרוך בזה? הקלט החושי של בת-היענה - **ההסתכלויות** - לא מספיק; הקלט הזה חייב להיהפך ל**מושג** - *בת-יענה* - ורק **ביחד** אנחנו יכולים להגיד, *היי, הנה בת-יענה!* - כלומר, *הכרה*. כל הכרה מורכבת ממושגים אפריוריים ומהסתכלויות אפריוריות - **החלל והזמן** - לצד מושגים והסתכלויות אפוסטריורים. בת-היענה היא חלל זמנית - וזה אפריורי - אבל באיזה חלל ובאיזה זמן, זה כבר אפוסטריורי - תלוי בניסיון. המושגים האפריוריים הם **כלליים** - ולכן אנחנו זקוקים גם למושגים האפוסטריורים ה**מסוימים** - חלל וזמן זה קטע בכל תפיסה, אבל בלי ניסיון אני לא אדע אם הציפור הענקית מולי היא בת-יענה או תרנגול הודו.
|
||
|
||
> ניסוי זה מצליח היטב לפי רצוננו, ומבטיח למטאפיסיקה את הנתיב הבטוח של מדע בחלק הראשון שלה- החלק שבו המטאפיסיקה עוסקת במושגים אפריוריים שהמושאים המתאימים להם יכולים להינתן בניסיון. כי אחרי אותו מהפך באורח החשיבה, כבר ניתן להסביר היטב את אפשרותה של הכרה אפריורי. יתר על כן, אפשר להוכיח באופן מספק את החוקים המונחים באופן אפריורי ביסוד הטבע, כמכלול המושאים שבניסיון - ושני הדברים לא היו אפשריים בדרך שנהגה עד היום.
|
||
>
|
||
> > B XVIII-XIX
|
||
|
||
קאנט קובע כי *אפשר להוכיח באופן מספק את החוקים המונחים באופן אפריורי ביסוד הטבע*. זו קביעה שמזמינה אי-הבנות - קאנט לא מתכוון לחוקים מסוימים שגילינו, כמו חוק המשיכה של ניוטון[^10] - אלא לרובד בסיסי בהרבה - כמו הסיבתיות. זה מונח לא טבעי של חוק טבע, אבל לשם קאנט מכוון. קאנט חותר בפרט לחוקים אובייקטיבים - והוא לא מוכן לוותר על האובייקטיביות הזו בשום מחיר.
|
||
|
||
|
||
> עם זאת, מתוך הדדוקציה[^11] של כושרנו להכיר אפריורי, הניתנת בחלק הראשון של המטאפיסיקה, נובע דבר מוזר, הפוגע לכאורה במטרה הכללית של המטאפיסיקה הנדונה בחלק השני, והוא: שעל ידי כושרנו זה לא נוכל לעולם לחרוג מחוץ לגבולותיו של ניסיון אפשרי; והרי דווקא בכך נעוץ עיקרו של אותו מדע. אבל כאן בדיוק מונח ניסוי שהוא בגדר מבחן בקרה לאמיתה שאליה הגענו באותה הערכה ראשונה של הכרות-התבונה האפריוריות המצויות בידינו. אמיתה זו אומרת שהכרות אלה מגיעות רק עד לתופעות, ומשאירות את הדבר כשהוא-לעצמו בלתי-מוכר לנו, אם כי ממש בשביל עצמו. שכן מה שדחוף אותנו לחרוג בהכרח מגבולות הניסיון והתופעות הוא **הלוא-מותנה**, שהתבונה, בהכרח ובזכות גמורה, דורשת אותו לגבי כל מותנה בדברים כשלעצמם, ובכך היא דורשת להשלים את הסידרה המלאה של כל התנאים. עתה, אם יתברר שכל עוד אנו מניחים שהכרת הניסיון שלנו מכוונת את עצמה לפי המושאים, כדברים כשהם-לעצמם, **אין שום אפשרות לחשוב את הלא-מותנה בלי סתירה**; ולעומת זאת הסתירה נעלמת אם נניח שדימויי הדברים כפי שהם נתונים לנו אינם מכוונים את עצמם לפי הדברים כמות שהם לעצמם, אלא מושאים אלה, בתור תופעות, מכוונים את עצמם לפי אופן הדימוי שלנו; ואם עוד יתברר מכאן, שהלא-מותנה אינו נעוץ בדברים באשר אנו מכירים אותם (כנתונים לנו), אלא דווקא באשר איננו מכירים אותם, בתור דברים כשהם-לעצמם - כי אז מה שהיה בתחילה רק הנחה לשם הניסוי, יתקבל כמבוסס.
|
||
>
|
||
> > B XX-XIX
|
||
|
||
קאנט גורר כאן פנימה, בועט וצורח, את המושג הכי בעייתי בהגות שלו - **הדבר כשלעצמו**. הרצון שלנו לדעת דברים *כמו שהם באמת* הוא מאפיין אנושי מאוד בסיסי. אבל המטאפיזיקה של קאנט עוסקת בדיוק בהיפך - *אתה* לא יכול לתפוס אותו, כי *הדבר כשלעצמו* הוא מה שלא תלוי בשום דבר - ועצם התפיסה והניסיון שלך הם מותנים; הדבר כשלעצמו, עבורך, פשוט לא קיים - הוא לא נגיש לך. קיים, לא קיים, זה לא משנה - לנו אין שום אפשרות לדעת.
|
||
|
||
קאנט כורך את רעיון הלא-מותנה ואת הדברים-כשלעצמם - התבונה דורשת נקודת עצירה (לא ייתכן שלהכל יהיה *למה*), ומוצאת אותה בדברים כשלעצמם. מרגע שאנחנו חושבים על הדברים-כשלעצמם, ניקלע לסתירה - כי הוא נהיה מותנה מעצם המחשבה שלנו.
|
||
|
||
התבונה אמנם חותרת מעבר לגבולות הניסיון, וזה הכל טוב ויפה, אומר קאנט, אבל אין לנו בכלל אפשרות לעשות את זה; כל היומרות הקודמות להשיב על שאלות כמו קיום האל, בריאת היקום, וכו' - הן פשוט לא יכולות למצוא תשובה, לעולם - אין לנו ניסיון בזה. המטאפיסיקה הקנטיאנית מסיטה את המוקד מהחקירה מעבר לניסיון אל עבר התנאים שמאפשרים את הניסיון - ההכרות האפריוריות.
|
||
|
||
לא כולם מסכימים עם קאנט, אבל השיח בכמה העשורים הבאים התמקד כל-כולו בלהתווכח עם קאנט - ובכך חולל מהפכה.
|
||
|
||
|
||
|
||
> \[בשלב הבא,] לאחר שנמנעה מן התבונה העיונית כל התקדמות בשדה העל חושיות, נותר עוד לחקור, אם בהכרתה *המעשית* של התבונה לא כלולים נתונים, המאפשרים לה לקבוע את המושג הטרנסצנדנטי הנ"ל של הלא-מותנה, ובאופן זה להצליח, בהתאם למשאלתה של המטאפיסיקה, לחרוג מעבר לגבולות כל ניסיון אפשרי ולעבור אל הכרות אפריוריות שהנן בגדר האפשר, אבל רק בהתכוונות מעשית. בסדר עניינים זה, התבונה העיונית לפחות מקצה מקום להרחבה מעין זו, אף שהיא חייבת להשאיר מקום זה ריק, ואנו רשאים - ולמעשה נדרשים - למלא אותו, אם נוכל, על ידי נתונים מעשיים.
|
||
>
|
||
> > B XXI-XXII
|
||
|
||
|
||
אולי נוכל בכל זאת לחרוג מגבולות הניסיון האפשרי לעבר *הכרות אפריוריות שהנן מן האפשר*, אבל רק *בהתכוונות מעשית*. כלומר, הכוונה היא שנוכל לאמוד אותן מעשית, אולי מהנתונים הריקים, אבל לא לדעת אותן בוודאות מוחלטת.
|
||
|
||
|
||
> הטענות הקובעות \[1] שהחלל והזמן אינם אלא צורות של ההסתכלות החושית, ואם כן הם רק תנאים לקיום הדברים בתור תופעות; (...)
|
||
>
|
||
>> B XXV-XXVI
|
||
|
||
|
||
> אם לא מבחינים (...) שום סתירה.
|
||
> > B XXVII-XXVIII
|
||
|
||
|
||
## האנטינומיות
|
||
|
||
!!! info "[מצגת](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/3.pdf), [מצגת - האנטינומיות](.האנטינומיות.pdf)"
|
||
|
||
קאנט מתאר את ה*אנטימוניות* - *הסתירות* כמבוא לשיטה שלו. למה לקפוץ ישר לאנטינומיות?
|
||
|
||
ב1770, החל ה*עשור השקט* של קאנט, שבסופו פורסמה ה*ביקורת*. קאנט מבין שזה לא יהיה ספר בר מצווה, ומקונן שאילו היה מתחיל באנטימוניות ומעורר את הקורא לחקור את טיב הסתירות האלו, הספר היה פופולרי יותר - אך שאלת החופש (האם האדם חופשי, או כפוף להכרח הטבע?) היא זו ש*העירה אותו משנתו הדוגמטית* ולכן התחיל שם. הפריע לקאנט שכשהוא קם מאותה שינה ושואל שאלות, הוא מצליח לחשוב גם על תשובה (תזה) וגם על דוגמת-נגד (אנטיתזה) - ואת טיב התופעה הזו הוא חוקר ב*אנטימוניות*.
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
ראינו עד כה כי מקור הטעויות ותעיית המטאפיזיקה שלפני הביקורת היא הנטייה הטבעית של התבונה הטהורה לחפש רשימה של תנאים, וכך לחרוג מגבולות הניסיון. הוא מזכיר כמה ממושאיה העיקריים של החקירה שקדמה לו - אלוהים, פשטות הנפש ונצחיותה, והחירות. *לכל אלה פיניתי מקום כשהגבלתי את התבונה לתבונה מעשית*, אמר אחר כך.
|
||
|
||
ב*דיאלקטיקה הטרנסנטנדלית*, קאנט יבקש להראות שכל תחומי המטאפיזיקה המסורתית טעו באופן זה, ובפרט
|
||
|
||
- הפסיכולוגיה הרציונלית עסקה במושג הנפש
|
||
- הקוסמולוגיה הרציונלית עסקה במושג העולם כשלם
|
||
- התאולוגיה הרציונלית עסקה במושג האל
|
||
|
||
אך למה הן כולן טעו? המוצא, אומר קאנט, הוא קבלת הפילוסופיה הביקורתית, והגבלת הידיעה לתחום הניסיון בלבד.
|
||
|
||
|
||
### מהי אנטינומיה?
|
||
|
||
!!! is-info "הגדרה"
|
||
**אנטינומיה** היא שאלה בסיסית של התבונה שיש לה שתי תשובות סותרות - *תזה* ו*אנטיתזה* - שמציבות את התבונה במתח
|
||
|
||
|
||
> האנטיתטיקה הטרנסצנדנטאלית[^12] היא חקירה על האנטינומיה של התבונה הטהורה, סיבותיה, והתוצאה הנובעת ממנה. כשאנו משתמשים בתבונתנו לא רק כדי ליישם את עקרונות השכל[^13] למושאי הניסיון, אלא מעזים להרחיבם מעבר לגבולות הניסיון, צומחים מכאן משפטי תורה **תבונית-כביכול**, שאינם רשאים לאישור מצד הניסיון ולא לחשוש שיופרכו על ידיו. כל משפט מאלה לא רק חף מסתירה בפני עצמו, אלא גם מוצא את התנאים להכרחיותו בטבע התבונה. דא עקא, שגם להיגד הנגדי יש באותה מידה יסודות תקפים והכרחיים.
|
||
>
|
||
> (...)
|
||
> B448-450
|
||
|
||
שאלות כמו החופש, קיום האל, וקיום העולם לא יעזבו אותנו לעולם - אבל, קאנט אומר, לא נוכל להשיב עליהן, והעיסוק בהן יגרור אותנו לטעויות **משום שהן חורגות מגבולות הניסיון**. הדבקות בפילוסופיה הביקורתית יאפשרו לנו להפוך שאלות כאלה ללא-מזיקות, אך לא *באמת* לפתור אותן.
|
||
|
||
כמו ש[ויטגנשטיין עומד על כך שהשפה לא קשורה באמת ל*מציאות*](/פילוסופיה/לשון/ויטגנשטיין), ככה קאנט אומר שהשאלות האלו, שמעסיקות כל תבונה, לא באמת ברות-תשובה. זוהי טענה *מטא-פילוסופית*.
|
||
|
||
|
||
**אנטינומיה** אינה סתם סתירה בין שתי טענות. קאנט מציין שלושה תנאים שיש לעמוד עליהם:
|
||
|
||
1. אנטינומיה היא סתירה בין טענות המשיבות על שאלות המעסיקות כל תבונה אנושית. כלומר, האנטינומיות הן שער לפילוסופיה; כל אחד מאיתנו ניצב בו.
|
||
2. לטענות הסותרות נימוקים תומכים, אשר מקורם התבונה עצמה. כלומר, הבונה אינה רק מקור השאלות המעסיקות את המטאפיזיקה, היא גם מקור הנימוקים לעמדות מטפיזיות. כל אחד מאתנו אינו יכול להימנע מלהסתבך בסתירות הללו ובנימוקיהן.
|
||
3. מקור הבעיות המרכיבות אנטינומיות היא שימוש בעקרון טבעי ומוצדק מעבר לגבולות הניסיון.
|
||
|
||
כמה אנטינומיות לדוגמה:
|
||
|
||
1. האם העולם סופי או אינסופי בחלל ובזמן?
|
||
2. האם ישנו יש פשוט או שהחומר מתחלק עד אינסוף?
|
||
3. האם יש ראשית סיבתית?
|
||
4. האם יש או אין יש הכרחי?
|
||
|
||
|
||
התזות של האנטינומיות מספקות את הצורך של התבונה למקום מנוחה ברשימה שלמה של תנאים, וכך מספקות את שאיפותיה לבלתי-מותנה. האנטי-תזות טוענות כי מחשבה על הועלם כחלל-זמני, והימנעות מחריגה מגבולות הניסיון, מחייבת לדחות את התזות.
|
||
|
||
ברור מדוע התזות כרוכות בחריגה מגבולות הניסיון. אך חשוב להבין שגם האנטי-תזות חורגת מגבולות הניסיון - *יש אלוהים* זו טענה מעבר לגבול הניסיון, אבל גם *אין אלוהים* היא כזו.
|
||
|
||
> B435-437
|
||
|
||
|
||
קאנט מתחיל בשכל וב*מושגיו הטהורים*, או *הקטגוריות*. כשאני הוגה למשל באנטינומיה של *האם יש ראשית סיבתית*, אחשוב על המושג הטהור, האפריורי של *סיבה*. הבנת ה*סיבה* מגיעה עם ההבנה של *סיבתיות* - אם לא קרה X אז Y לא היה מתקיים. ההבנה הזו *כרוכה* במצב הסיבה - התבונה לא חושפת כלום, היא רק משחררת את המושג הזה, שממילא היה שם, על כל השלכותיו. מתוך המושג המלא תעלה השאלה - ועד כאן, זה תהליך טבעי ולגיטימי של התבונה.**אבל ברגע שאצא מגבולות הניסיון כדי להשיב על השאלה**, אקלע לבוץ המטאפיזי שקאנט מקונן עליו.
|
||
|
||
|
||
> B525
|
||
|
||
> B444; B450
|
||
|
||
|
||
> B446
|
||
|
||
|
||
#### האנטינומיה השלישית
|
||
|
||
אנחנו נבחן רק את האנטינומיה הזו; כל הארבע חשובות, אך זו במיוחד.
|
||
|
||
!!! warning "תזה"
|
||
הסיבתיות לפי חוקי טבע אינה הסיבתיות היחידה שממנה ניתן לגזור את כלל התופעות בעולם. לשם הסברן להניח גם סיבתיות אחרת, מתוך חירות.
|
||
|
||
|
||
!!! success "הוכחה"
|
||
> נניח שאין סיבתיות אחרת מלבד זו שלפי חוקי הטבע. אם כך, כל מה **שמתרחש** מניח מצב קודם, שאחריו, באופן לא-נמנע, הוא עוקב בהתאם לכלל. אבל גם המצב הקודם עצמו חייב להיות משהו שהתרחש (שנתהווה בזמן, שלפניו הוא לא היה); כי אילו היה בכל זמן, לא היתה תוצאתו מתהווה אלא היתה קיימת תמיד. אם כך, הסיבתיות של הסיבה שבאמצעותה מתרחש משהו היא עצמה משהו **שמתרחש**, וזה, על פי חוקי הטבע, שוב מניח מצב קודם עם הסיבתיות שלו, ומצב זה מניח מצב מוקדם יותר, וכן הלאה. לכן, אם הכול מתרחש על פי חוקי הטבע לבדם, הרי בכל זמן, יש רק התחלה-משנית ולעולם לא התחלה ראשונה, ולכן לא קיימת שלמות של הסדרה מצד הסיבות השתלשלות זו מזו. אולם טבעו של חוק הטבע הוא דווקא בכך, ששום דבר אינו מתרחש בלי סיבה מספקת וקבועה אפריורי. לפיכך, המשפט האומר שכל סיבתיות אפשרית רק על פי חוקי סותר את עצמו \[כשהוא נלקח] בכלליותו הלא-מוגבלת, ולכן אי-אפשר לקבל סיבתיות זו כסיבתיות היחידה.
|
||
>
|
||
> > B472
|
||
|
||
חוק טבע הוא שלכל דבר שקורה יש סיבה. אבל אם *לכל דבר שקורה* יש סיבה, אף פעם לא נגיע לסיבה *שלמה* (למה ג'ינג'ינסטותאלס החתול הג'ינג'י מבית הסטודנט מציק לי? כי הוא אוהב ליטופים; למה הוא אוהב ליטופים? כי הוא חתול דביל? למה הוא חתול דביל? כי הוא נולד כחתול דביל... וככה הלאה) כי תמיד תהיה סיבה *קודמת*.
|
||
אם לכל דבר שקורה תהיה סיבה, אז לא נגיע לעולם לסיבה מספקת ואז לשום דבר שקורה לא תהיה סיבה - וזו סתירה!
|
||
|
||
אז מה הפתרון?
|
||
|
||
> אם כך, עלינו להניח סיבתיות שדבר-מה מתרחש באמצעותה, בלי שסיבתו נקבעה על פי חוקים הכרחיים על ידי סיבה שקודמת לה; במילים אחרות, עלינו להניח **ספונטניות מוחלטת** של הסיבות, שבה סידרה של תופעות, המתקדמת על פי חוקי טבע, מתחילה **מעצמה**. ובזאת מניחים חירות טרנסצנדנטאלית, שבלעדיה, גם במהלך הטבע עצמו, הסדרה העוקבת של התופעות אינה מגיעה לידי שלמות מצד הסיבות.
|
||
>
|
||
> > B474, B476
|
||
|
||
|
||
החירות הזו - חירות **טרנסנדנטלית** היא הבסיס למוסר הקנטיאני. חשבו למשל על מקור העולם.
|
||
|
||
> את הכרחיותה של התחלה זו, ההתחלה הראשונה של סידרת תופעות מתוך חירות, הלעינו לאמיתו של דבר רק במידה שהיא דרושה כדי שנשיג במחשבתנו את האפשרות של מקור לעולם;
|
||
>
|
||
> > B476
|
||
|
||
חירות מוסרית היא **מקרה מיוחד** של חירות טרנסנדנטלית. כפי שחירות מיוחסת למקור העולם, החירות המוסרית יכולה להיות מיוחסת למבצע הפעולה (imputability).
|
||
|
||
> האידאה הטרנצנדנטלית של החירות \[...] מציינת רק את הספונטניות המוחלטת של הפעולה, בתור היסוד האמיתי של היכולת לייחס את הפעולה למי שעשה אותה
|
||
>
|
||
> > B476
|
||
|
||
|
||
> כי את כל המצבים שלאחריה \[כבר] ניתן להסביר כתוצאות של חוקי טבע בלבד. אך כיוון שבזה כבר הוכחנו את \[עצם] הכושר להתחיל סידרה-בזמן באופן ספונטני בהחלט (אף שאיננו מבינים אותו), אנו רשאים עכשיו להניח שסדרות שונות, המתחילות מעצמן מבחינה סיבתית, ייתכנו גם *בתוך* מהלכו של העולם, ובזאת לייחס לעצמים שלהן את הכושר לפעול מתוך חירות.
|
||
>
|
||
> > B476-8
|
||
|
||
|
||
נניח ואני יושב על כיסא ולפתע קם ממנו. קאנט דורש, בתמצית, *שני* סוגים של הסברים להסביר את זה: הסבר מטאפיזי טבעי (כוח זז בצורה כזו וכזו בסיבתיות כזו וכזו), והסבר *מוסרי* (קמתי כדי לעזור לאחר, מתוך החובה...). בתוך החירות הכללית ישנה החירות המוסרית, ואלו מספקות שתי נקודות מבט מקבילות ובלתי נפרדות על העולם.
|
||
|
||
באופן מסוים, כשאתה מפעיל את המוסריות שלך - מייצר שרשרת סיבתית מקומית, כמו *ה-* שרשרת הסיבתית שבראה את העולם, אתה בעצם הכי קרוב לבורא - אתה מפעיל משהו נשגב.
|
||
|
||
זכרו, קאנט טוען כי האדם מאז ומתמיד הסתבך באנטינומיות -
|
||
|
||
> הצורך שיש לתבונה לבקש התחלה ראשונה מתוך חירות עבור סידרת הסיבות הטבעיות, זוכה לאישור מזדקר-לעין בעובדה, שכל הפילוסופים בעת העתיקה (למעט האפיקוראים) ראו חובה לעצמם להסביר את התנועה בעולם על ידיד שהניחו [**מניע ראשון**](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/המילטיים), כלומר סיבה פועלת מתוך חירו, שהתחילה את סדרת המצבים הזו לראשונה ומתוך-עצמה. הם לא קיבלו על עצמם להסביר את ההתחלה הראשונה על יסוד הטבע לבדו
|
||
>
|
||
> > B478
|
||
|
||
|
||
כדי לבסס זאת, קאנט מציע (וסותר) את ה**אנטיתזה** - בגדול, הנחתי את התזה, הסתבכתי בסתירה, הוכחתי את האנטיתזה.
|
||
|
||
!!! warning "אנטיתזה"
|
||
אין שום חירות, אלא הכל מתרחש בעולם אף ורק על פי חוקים של הטבע.
|
||
|
||
!!! success "הוכחה"
|
||
> יש חירות במובן הטרנצנדנטאלי, כמין מיוחד של סיבתיות שאירועי העולם היו יכולים להתהוות לפיה; דהיינו, ישנו כשור להתחיל באופן מוחלט איזה מצב, ולכן גם סדרת תוצאות שיוצאות מאותו מצב. ואז, לא זו בלבד שהסידרה תתחיל באורח מוחלט באמצעות ספונטניות זו, אלא הספונטניות עצה - היקבעותה להתחיל את הסדרה, כלמור הסיבתיות שלה - גם היא תתחיל באופן מוחלט, כך שלא יקדם לה שום דבר שקובע את הפועלה להתרחש על פי חוקים קבועים-ומתמידים. ברם, כל התחלה שלפעולה מניחה מצב של הסיבה שבו היא עדיין לא פועלת, והתחלה דינמית ראשונה של פעולה מניחה מצב, שאינו עומד בשום הקשר סיבתי עם הסיבה של קודמו, כלומר אינו נובע ממנה בשום אופן. אם כך, החירות הטרנסצנדנטאלית עומדת בסתירה לחוק הסיבתיות, ומניחה קישור כזה של מצבים עוקבים סיבות פועלות, שלפיו לא תיתכן שום אחדות של הניסיון, וגם אין למצוא אותו בשום ניסיון; ולפיכך אינה אלא יצור-מחשבה ריק.
|
||
>
|
||
> אין לנו אפוא אלא **הטבע**, ובו בלבד עלינו לבקש את הסדר וההקשר של אירועי העולם. \[...] יוצא שטבע וחירות טרסנצנדנטאלית נבדלים זה מזו כמו שנבדלים חוקיות והיעדרה. אמנם החוקיות מעמיסה על השכל את הקושי הכרוך בצורך לחפש את מוצא האירועים תמיד גבוה יותר בסידרת הסיבות, מאחר שסיבתם היא תמיד מותנה. אך כפיצוי היא מבטיחה לשכל אחדות חוקית מקיפה-ונמשכת של הניסיון. לעומתה, תעתוע החירות מציע אמנם לשכל החוקר נקודת-מנוח בתוך שלשלת הסיבות, בכך שהוא מוביל אותו אל סיבתיות לא-מותנה שמתחילה לפעול מעצמה; אך זו, בהיותה עיוורת, מנתקת את החוט-המנחה של הכללים, שרק לפיו ייתכן ניסיון לכיד, מקיף ומתמשך
|
||
|
||
> > B473, 475
|
||
|
||
|
||
קאנט מניח את עיקרון הסיבתיות כעיקרון שהוא תנאי לאחדות הניסיון (B473,475). אנחנו תופסים את הטבע בצורה מסוימת - כמונע על ידי חוק הסיבתיות, וכדבר בלעדי (אין דבר *מעבר* לטבע). אלא חירות טרנסצנדנטלית עומדת *בניגוד* לתפיסה הזו, אבל היא הכרחית למוסר הקנטיאני, מה גם שטענה זו שחורגת מגבולות הניסיון (אין דבר מעבר לטבע? מאיפה צריך להסתכל כדי לדעת את זה?).
|
||
|
||
בעצם, קאנט אומר, שהנחת טבע שמונע *רק* מסיבתיות חורג מגבולות הניסיון בדיוק כמו שהנחת *חירות* חורגת מגבולות הניסיון, ולכן הם באותה העמדה. אולם, די בתחושה שלנו שאנחנו בני חורין (**עובדת התבונה** או **עובדת החירות**) כדי להעיד (*להעיד* - כי אין לנו ניסיון) שהחירות *אפשרית* - וזה כל מה שקאנט צריך כדי לבסס מוסר. מרגע שאתה יכול להעלות את החירות על הדעת (לא להוכיח - היא מעבר לגבולות הניסיון!), אפשר לפנות מקום **להאמין** בחירות - וקאנט ינסה בהמשך הספר לתת טעמים תבוניים מעשיים להאמין, אבל זה מה שזה: להאמין, ולא לדעת.
|
||
|
||
|
||
את מושג ה**סיבה** *לא ניתן לדעת* מעבר לגבולות הניסיון, משום שהוא *מכונן* את גבולות הניסיון - לדבר על סיבתיות מחוץ לגבולות הניסיון זה שטויות. כך גם לגבי החירות - אי אפשר להבין אותה *מחוץ* לגבולות הניסיון - ובהינתן שאין בתוכה סתירה פנימית בתוך גבולות הסיבתיות, אין בכוחה של סיבתיות לסתור אותה.
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
> יתר על כן (...) חסר קשרים
|
||
>
|
||
> > B479
|
||
|
||
#### יומרת התבונה
|
||
|
||
> את יומרותיה הנוצצות של התבונה (...) העליונות והנכבדות ביותר של האנושות
|
||
>
|
||
> > B491
|
||
|
||
|
||
התבונה האנושית מאוד יומרנית - מתעלה מעל כל מדע אחר. המטאפיזיקה, כמדע תבוני טהור, תובעת לפי קאנט את כס מלכות המדעים.
|
||
|
||
> לרוע מזלה של הספקולציה (...) על השכל והחושים.
|
||
>
|
||
> ---
|
||
>
|
||
> באיזה צד היינו מעדיפים ללחום (...) העניין הנדון.
|
||
> ---
|
||
|
||
|
||
|
||
אולם, התבונה מסתבכת בפקעת של טיעונים - בתזות ובאנטיתזות - ומשם מגיעות האנטימוניות. איך יוצאים מהבוץ?
|
||
|
||
|
||
> עלינו להשוות את העקרונות (...) **דוגמטיזם** של התבונה הטהורה
|
||
>
|
||
> > B492-494
|
||
|
||
|
||
התזות לוקחות עקרונות אמפיריים - כמו חוק הסיבתיות - ומכילות אותם על העולם כולו (*אין דבר אפוא מלבד הטבע*), בעוד שהתזות מניחות גם הנחות יסוד אינטלקטואליות. אלו שני הצדדים הניצים בתוך התבונה בחוקרה את השאלות המטאפיזיות הגדולות.
|
||
|
||
|
||
> והנה, בקביעת אידאות-התבונה הקוסמולוגיות, אנו מוצאים מצד **הדוגמטיזם** או מצד **התזה**:
|
||
>
|
||
> ראשית, **אינטרס[^14] מעשי** מסוים (...)
|
||
> B493-6
|
||
|
||
|
||
קאנט מתאר רצון בסיסי לבחור בצד של התזות, *בגלל* שהן מאפשרות את המוסר.
|
||
|
||
> אשר לצד של **האמפיריזם*** (...) הבטוחה והניתנת-להבנה
|
||
>
|
||
> > B496
|
||
|
||
האמפיריזם, לעומת זאת, למעשה טוען שההכרה שלך בלתי-מוגבלת - בהינתן עיון מספיק, אפשר לחקור הכל. זוהי עמדה שמחמיאה ליומרת התבונה.
|
||
|
||
> כמובן, אם כל כוונתו של הפילוסוף (...) של התבונה
|
||
>
|
||
> > B498-9
|
||
>
|
||
> אני מדגיש שוב (...) יותר ממשהו יודע.
|
||
>
|
||
> > B500
|
||
|
||
אילו האמפריזם היה עוצר בגבולות הניסיון, היה לו תפקיד ביקורתי חשוב - הוא היה עוזר לנו לשרטט את הגבול שבתוכו אנחנו יכולים לטעון באופן אחראי, ולהצניע את התבונה היומרנית. אבל לרוב, האמפיריזם מתעקש לחרוג מעבר לגבולות הניסיון, וכך חוטא גם הוא ביהירות הזו החטא הזה חמור במיוחד: לא רק שהוא מתיימר לדעת מעבר למה שהוא יכול לדעת, הוא גם מחרב את המוסר בתהליך.
|
||
|
||
|
||
> מניין באו לכם האידאות (...) הטרנסצנדנטאליות דורשות להסביר.
|
||
>
|
||
> > B510-512
|
||
|
||
אנחנו שוכחים שמה שאנו מבקשים היא העיקרון המחבר של שלמות כלשהי - מה שאיחד את *ה כ ל* - וזה **לא יכול** להינתן לך בניסיון אמפירי!
|
||
|
||
!!! info ""
|
||
**סינתזה** - האיחוד השכלי של המושאים החושיים לכדי מושג (אפריורי + אפוסטריורי -> מושג)
|
||
|
||
|
||
### פתרון הדיאלקטיקה הקוסמולוגית
|
||
|
||
המפתח לסתרה שעולה מן האנטינומיות, אומר קאנט, הוא לא לקבל את התזה או את האנטיתזה, אלא לאמץ את ה**אידיאליזם הטרנסצנדנטלי**
|
||
|
||
> באסתטיקה הטרנצנדנטאלית \[...] יחד עם כל קביעת הזמן הזאת.
|
||
>
|
||
> > Β518-520
|
||
|
||
!!! info "הערת קאנט"
|
||
לעיתים קראתי לו גם אידיאליזם **צורני**, כדי להבדילו מן האידיאליזם הרגיל, **החומרי**, המפקפק בקיומם של דברים חיצוניים או מכחיש אותו. במקרים אחדים נראה לי שעדיף לנקוט מונח זה ולאו דווקא את הקודם, כדי למנוע אי-הבנה.
|
||
|
||
קאנט מכוון כאן לפרקו המפורסם, **שלילת האידיאליזם**, שאומר בתמצית - אפילו בשביל דימוי פנימי, אנחנו זקוקים לדברים בחוץ.
|
||
|
||
|
||
> כנגד זה, האידיאליזם \[...] לפי חוקים אמפיריים
|
||
>
|
||
> > B518-521
|
||
|
||
|
||
העולם שנגיש לנו בחוץ הוא רק **דימוי** - כלומר, ייצוג תודעתי של העולם שבחוץ, שאין לנו גישה ישירה אליו: הדימויים הם האופן שבו העולם נמסר לנו. גם כשאתה ער לדימוי הפנימי שלך בו בעצמו (קאנט מכוון ל[קוגיטו של דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#הקוגיטו)), הדבר שאתה ער אליו הוא *תופעה*, ולא הדבר כשלעצמו.
|
||
|
||
את מידת הביטחון שדקארט מחפש, כבר לא נמצא; אין לנו אלא ייצוג. מנגד, איננו נופלים לעומק החלום של דקארט, משום שהעולם החיצוני, כפי שנגלה לנו בתצפית אמפירית, *כן* מציג שיטה עקבית - שלא כמו החלום.
|
||
|
||
> שום דבר אינו נתון לנו ממש \[...] זהו דיבור חסר כל משמעות
|
||
>
|
||
> > B521
|
||
|
||
|
||
#### אובייקט טרנסנדנטלי
|
||
|
||
> הכושר להסתכלות חושית \[...] לפי חוקים אמפיריים
|
||
>
|
||
> > B522-523
|
||
|
||
מאחורי התופעות שאנחנו קולטים ברשמי החושים חייב להיות **משהו** שמפעיל אותנו, משהו שגרם להן. אולם, אין לנו כל יכולת להגיד עליו שום דבר - הוא לא נתון לנו בחושים: לכן, קאנט מכנה אותו ה**אובייקט הטרנסנדנטלי**. אנחנו יכולים לייחס לאותו האובייקט את התפיסות שלנו, אבל לא להגיד על-אודותיו שום דבר.
|
||
|
||
אבל מהו בדיוק האובייקט הטרנסנדנטלי?
|
||
|
||
> לפיכך, אם אני מדמה לעצמי \[...] בסידרה של הרגרסיה האמפירית
|
||
>
|
||
> > B523-524
|
||
|
||
אנחנו מדברים על טווח הניסיון *האפשרי* - ולאו דווקא זה שחוויתי *בפועל*. אבל מה קובע מה אחווה *בפועל* לעומת האפשרי? למה אני רואה את הברק לפני שאני שומע את הרעם? יש מאחורי זה *חוק טבע* - אבל **מה קובע את חוק הטבע**? את זו מכנה קאנט **סיבה טרנסנדנטלית** - כמו האובייקט, אנחנו יכולים לדעת ש*יש* סיבה כזו, אבל איננו יכולים לדעת *מה היא*.
|
||
|
||
ומה לזה ולאנטינומיות?
|
||
|
||
> וכך נעלמת האנטינומיה של התבונה הטהורה \[...] כפי שאומרת האידאליות הטרנצנדנטאלית שייחסנו להן
|
||
>
|
||
> > B534
|
||
|
||
|
||
מדוע התבונה מסתבכת בסתירות? משום שהיא מחפשת את ה*מוחלט* - אבל כעת אנחנו למדים שה*מוחלט* לא שייך לעולם התופעות - אלא רק לאובייקטים הטרנסנדנטלים.
|
||
|
||
### שלמות כמשימה נמשכת - העיקרון המכוון של התבונה
|
||
|
||
את הצד הביקורתי-שלילי של הביקורת - *בואו נגביל את הכרתנו למרחב התופעות* - יש גם צד חיובי: סדרה שלמה של תנאים לא יכולה להיות *נתונה* - אנחנו לא יכולים לתפוס את *המוחלט* - אך היא יכולה לשמש רעיון מנחה או מכוון. קאנט מכנה רעיון מנחה זה **אידאה מכוונת**, או רגולטיבית -
|
||
|
||
> כיוון שהעיקרון הקוסמולוגי של הטוטאליות \[...] מכוון \[רגולטיבי] של התבונה.
|
||
>
|
||
> > B536-537
|
||
|
||
|
||
<big> זהו לב ליבו של הרעיון הקנטיאני. </big>
|
||
|
||
אתה יצור סופי, שלעד לא נגיש לו *המוחלט* - החקירה לעולם לא תגיע לקיצה. אבל אל לך לעצור אי פעם בסיבה מסוימת ולהכריז עליה כ*המוחלט* - התבונה רוצה את האינסוף, ויכולה ללכת ולהתקרב אליו, **אבל לעולם לא להגיע!**
|
||
|
||
> לאחר שהוכחו די הצורך \[...] שחולל את הפולמוס מלכתחילה
|
||
>
|
||
> > B544
|
||
|
||
ניתן לביית את דחף הנהייה אחר האינסוף, זה שהכניס אותנו לסתירות ופיצל את התבונה לתזות ואנטיתזות, כל עוד נזכור שה*אינסוף* הוא *בתוך עולם התופעות* - ואז ניתן שוב לדבר עליו במובן אחראי.
|
||
|
||
|
||
### פתרון האנטינומיה השלישית - חירות טרנסנדנטלית
|
||
|
||
> ראוי לציין במיוחד \[...] הנובע מדחפי החושיות \[...]
|
||
>
|
||
> אנו רואים בקלות, שאילו הסיבתיות \[...] סדרת אירועים **לגמרי מעצמה**.
|
||
>
|
||
> > B561-562
|
||
|
||
לכל תופעה יש סיבה, שהיא תופעה אחרת. אם שם היה נגמר הסיפור, היינו מתדרדרים לדטרמיניזם - אלו החוקים, וזה מה שיש. אולם, כמו שיש את חוקי הטבע, יש את חוקי המוסר - שפועלים במישור אחר לגמרי; המוסר לא קיים בסדר הטבע, והטבע לא קיים בסדר המוסר.
|
||
|
||
**חובה** מניחה חופש מסוים (אם אין לך ברירה, מאיפה תהיה חובה? זה פשוט מה שיקרה). אי אפשר לומר על אבן ש**חובה** עליה ליפול, כמו שאפשר לומר לאדם ש**חובה** עליו להושיט עזרה לאחר: זאת משום שמדובר בשני מרחבים שונים, עם שני סוגי הכרחים שונים. מה שהכרחי בטבע - פשוט קורה; מה שהכרחי במוסר - לאו דווקא: הוא תלוי בהכרתו ובמימושו על ידי הסוכן המוסרי.
|
||
|
||
|
||
מה שמאפשר את ההפרדה הזו היא **חירות טרנסנדטלית**, או חירות מעשית - סיבה שלא נגישה לנו, בדיוק כמו זו שמכוננת את חוקי הטבע.
|
||
|
||
|
||
> כאן ניכר מיד השפעתה המזיקה של אותה הנחה \[...] תקבל הנהרה במהלך יישומה.
|
||
>
|
||
> B564-565
|
||
|
||
|
||
המוסר מגיע מהמרחב המוסרי, הנפרד מהטבעי. אולם *התוצאות* שלו מופיעות גם בעולם האמפירי. איך זה ייתכן? קאנט אומר לא רק ש*אפשר* לתאר כל אירועי בשני המרחבים האלו, אלא ש*צריך*. כלומר, לכל אירוע יכול להיות הסבר טבעי, והסבר מוסרי.
|
||
|
||
> על מנת להבהיר את העיקרון הרגולטיבי \[המכוון]... לזקוף בשלמותו לחובת המחדל שלה.
|
||
>
|
||
> > B582-583
|
||
|
||
|
||
ההסבר המטאפיזי-מוזר הזה נטוע במערכת המשפט שלנו - כל עוד אדם מחזיק בתבונתו, לא נפטור אותו מאחריות - יהיו הנסיבות האמפיריות אשר יהיו!
|
||
|
||
|
||
ומרגע שביססנו את החירות הטרנסנדנטלית, אפשר לדבר על מוסר -
|
||
|
||
> בשם **אינטליגיבילי** אני מכנה אותו דבר במושא של החושים שאינו בעצמו תופעה \[...] אף על פי ש**תוצאתה** מצוי בתופעה
|
||
>
|
||
> > B566-567
|
||
|
||
|
||
## האסתטיקה הטרנסנדנטאלית
|
||
|
||
!!! is-info "הגדרה"
|
||
ה**אסתטיקה**[^15] על הנייר, היא חקר *כל מה שקשור בחושים*. אלא שהאסתטיקה הקנטיאנית אינה קשורה ישירות לחושים: בהיותה *טרנסנדנטאלית*, היא עוסקת ב**תנאים לאפשרות של קליטה חושית**.
|
||
|
||
|
||
> הכושר (הקליטות) לקבל דימויים \[...] לא יכול להינתן לנו בדרך אחרת.
|
||
> > B33
|
||
|
||
בהיותו אמפריציסט, קאנט קובע ש*כל* מחשבה קשורה בצורה כזו או אחרת - ישירה או עקיפה - לחושיות. קאנט מתנסח לעיתים כאילו הקשר הוא תמיד ישיר, אם כי הוא מכיר בכך שהוא לרוב עקיף.
|
||
|
||
ה*אסתטיקה* היא אחת מהפרקים בתורת היסודות הקנטיאנית, והיא מוקדשת ל**הסתכלות**, היכן שה*לוגיקה* מוקדשת לשכל וה*דיאלקטיקה* עוסקת בתבונה.
|
||
|
||
!!! warning ""
|
||
טבעי לקרוא את הטענה הזו כאילו החושיות לבדה, ללא השכל, יכולה לספק לנו מושאים ולשרטט את גבולותיהם - אבל זו טענה בעייתית. המשמעות היא שאיננו זקוקים למושגים כדי לכונן מושאים - וזו טענה בעייתית. יש ויכוח פרשני גדול האם זו כוונתו של קאנט.
|
||
|
||
אם נפשיט ממושא 3של הניסיון את כל מה שאנחנו חושבים אודותיו, ואת התחושות שהוא מסב לנו ניוותר עם הצורות הטהורות של החושיות: חלל וזמן. הם הנושא של האסתטיקה הטרנסנדנטאלית.
|
||
|
||
> כל הדימויים שאין בהם שום דבר השייך לתחושה \[...] גם בלי מושא ממשי של החושים או \[אירוע של] התחושה \[...]
|
||
>
|
||
> בשם "אסתטיקה טרנסנדנטאלית" אני מכנה \[...] שיכונה "לוגיקה טרנסנדנטאלית"
|
||
>
|
||
> > B34-35
|
||
|
||
עבור כל שני אובייקטים נתונים, חייב להיות משהו *שמאפשר* לי לקלוט אותם בחושים. אלו הם **החלל והזמן** - שבלעדיהם *לא אוכל לקלוט שום דבר*.
|
||
|
||
> מה הם אפוא חלל וזמן? \[...] המושג כנתון באופן אפריורי.
|
||
>
|
||
> > B37-38
|
||
|
||
|
||
קאנט מציג שלוש עמדות היסטוריות ביחס לחלל ולזמן:
|
||
|
||
- הם ישים ממשיים, וקיימים כשלעצמם, בלא תלות בעולם נברא, בבני אדם או במשהו אחר (ניוטון)
|
||
- הם יחסים בין דברים, השייכים לדברים כשלעצמם ([לייבניץ](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ))
|
||
- **הם חלק מהמערך של רוחנו, הצורה ההכרחית של ההסתכלות (קאנט)**
|
||
|
||
ב*בירור* (expositio) קאנט מבקש *את המינימום ההכרחי כדי לאפיין* - מספיק כדי שנוכל להגיד, *היי, זה חלל*, *תראו, זה זמן*. במקרה הזה, מדובר בבירור *מטאפיזי*, ששונה מ*בירור טרנסנדנטאלי*, אותו נציג בהמשך.
|
||
|
||
### הבירור המטאפיזי של מושג החלל
|
||
|
||
1. **החלל הוא מושג אפריורי**, ולא אמפירי. אנחנו *בהכרח* מתנסים במושאים הנמצאים מחוצה לנו כמצויים במקום מסוים וכעומדים ביחסים עם דברים הממוקמים במקומות אחרים. לפיכך, דימוי החלל קודם לניסיון שלנו במושאים, ומאפשר אותו: *עוד לפני שראיתי **משהו***, אני יודע שהוא יהיה בחלל[^16].
|
||
|
||
2. החלל הוא **דימוי אפריורי הכרחי**: אי אפשר לדמות שהחלל אינו קיים (רק שהוא ריק ממושאים), ואי אפשר להפשיט אותו החוצה מהמושאים.
|
||
3. החלל הוא **הסתכלות טהורה**, ולא מושג: אפשר לדמות רק חלל אחד, שקודם לחלקיו, הם הגבולות שלו.
|
||
|
||
משפטי הגיאומטריה הם אפריוריים ונגזרים מההסתכלות שלנו בחלל. כך גם כל חלל אחר, שהוא פשוט הגבלה של *ה*חלל.
|
||
|
||
!!! warning ""
|
||
קאנט *אינו* מתכוון לטעון כי **אין** לנו מושג של חלל או של צורות מרחביות, אלא שההסתכלות הטהורה עומדת *ביסוד* המושגים הללו.
|
||
|
||
4. אנחנו חושבים על החלל כגודל אינסופי נתון (שאנחנו מן הסתם לא יכולים לתפוס בשלמותו).
|
||
|
||
ואיך מבררים את אותו חלל? ב**בירור טרנסנדנטאלי** -
|
||
|
||
> בירור טרנסנדנטאלי פירושו אצלי - להסביר מושג בתור עיקרון \[...] לאותו מושג.
|
||
>
|
||
> > B40
|
||
|
||
בירור טרנסנדטאלי הוא בירור העקרונות המאפשרים הכרות **סינתטיות אפריוריות** - הרחבה של הידע הקיים בהתבסס על ידיעות *הכרחיות* - למשל, הגיאומטריה:
|
||
|
||
- גיאומטריה היא מדע סינתטי אפריורי, שמשפטיו מלווים בתודעת הכרחיותם.
|
||
- היא עוסקת בתכונות החלל והגופים בחלל (הגבלת *ה*חלל)
|
||
- הסינתטיות של משפטי הגיאומטריה מוסברת על ידי העובדה שדימוי החלל הוא הסתכלות, ולא מושג
|
||
- האפריוריות וההכרחיות של משפטי הגיאומטריה מוסברת על-ידי העובדה שדימוי החלל עצמו הוא אפריורי.
|
||
|
||
> איך יכולה לשכון ברוח הסתכלות חיצונית \[...] גם אם לכאורה נראה שהם דומים במשהו.
|
||
>
|
||
> > B41
|
||
|
||
החלל הוא **האופן שבו הפרט מארגן את הנתונים החושניים הניתנים לו מבחוץ**. במובן הזה, הוא *צורת החוש שלנו*.
|
||
|
||
!!! warning "סובייקטיבי במובן הקנטיאני"
|
||
ב*פרטני* (סובייקטיבי), קאנט **לא** מתכוון לפרט כזה או אחר (אני אוהב יין אדום, ועידו אוהב יין לבן), אלא *מה שחל על כל פרט באשר הוא* - **גם** אני **וגם** עידו חושבים באמצעות מושג החלל האפריורי. הפרטני הזה **אינו מנוגד לכולל** (האובייקטיבי), להיפך: הוא תנאי שלו.
|
||
|
||
זוהי כפירה ב[מזלג של יום](/פילוסופיה/לשון/פוזיטיביים#המזלג-של-יום)[^17] - היכן שיום אומר שמשהו יכול להיות *או* סינתטי אפוסטריורי *או* אנליטי אפריורי - כלומר, אפשר ללמוד דברים חדשים או מתצפית או מניתוח של אמיתות הכרחיות - קאנט מצליב ביניהם ואומר - יש סינתטי אפריורי: אפשר ללמוד דברים חדשים מחיבור בין אמיתות הכרחיות.
|
||
|
||
המסקנות של קאנט הן:
|
||
|
||
- "החלל אנו מציג שום תכונה של דברים מסוימים כשהם-לעצמם, או של יחס ההדדי ביניהם" (B42)
|
||
- "החלל אינו אלא הצורה של כל התופעות של החוש החיצוני, כלומר, התנאי הסובייקטיבי של החושיות, שרק בכפיפות לו ייתכנו בשבילנו הסתכלויות חיצוניות" (B42)
|
||
- "\[...] הבירור שלנו מלמד על הממשות \[...] ביסוד הדברים כשלעצמם (B43)"
|
||
|
||
באומרו **אידאליות** קאנט מתכוון ל*הכרתיות* (מ*אידאה*, [במובן היומיאני](/פילווסופיה/חדשה/יום/מסכת#האידאה)). הוא מנסה להגיד שה*חלל* הוא אידאלי - מן המחשבה שלנו - אבל המושאים *בתוכו* הם אמפיריים. זוהי התשובה שלו ל[אידיאליזם של ברקלי](/פילוסופיה/חדשה/ברקלי/עקרונות). בסופו של דבר קאנט יגיד ש*לא ייתכנו ייצוגים פנימיים בלי מושאים חיצוניים*.
|
||
|
||
|
||
### הבירור המטאפיזי של מושג הזמן
|
||
|
||
בשורות B46-48, קאנט קובע כי:
|
||
|
||
1. **הזמן אינו מושג אמפירי**. העקיבה של המושגים לא אפשרית מבלי דימוי הזמן לא היה מונח בהן אפריורית: דברים קיימים ברוחנו באותו זמן (יחד) או בזמנים שונים (זה אחר זה).
|
||
2. הזמן הוא דימוי הכרחי המונח ביסוד כל ההסתכלויות. אי אפשר לבטל את הזמן, אלא רק להוציא את התופעות מתוך הזמן.
|
||
3. יש אקסיומות זמניות: זמנים שונים אינם יחד, אלא עוקבים זה אחר זה (כמו שאין *חללים*, אלא רק חלקים של *ה*חלל): בעצם, אין זמנים, רק חתכים של *ה*זמן.
|
||
4. הזמן הוא לא מושג, אלא *צורה טהורה של ההסתכלות החושית*.
|
||
5. הזמן, באופן מוחלט, הוא אינסופי: כל הגדלים המסוימים של הזמן הם רק מגבלה של *ה*זמן האחד והיחיד.
|
||
|
||
> כאן אני יכול להסתמך \[...] שאינה חסרת-פוריות.
|
||
>
|
||
> > B48-49
|
||
|
||
בלי **זמן**, אין ***שינוי*** - שינוי במובן הבסיסי הוא *קודם זה, עכשיו משהו אחר[^18]*: אי אפשר לחשוב על שינוי שלא בתוך זמן. שינוי של חלל וזמן יחד הוא **תנועה**[^19], שגם מושגה הוא אפריורי.
|
||
|
||
המסקנות של קאנט הן:
|
||
|
||
- "הזמן אינו משהו העומד לעצמו, או הצמוד לדברים כקביעה אובייקטיבית שלהם, שישאר בעינו גם אם נפשיט מכל התנאים הסובייקטיביים של ההסתכלות בהם" (B49)
|
||
- "הזמן אינו אלא צורת החוש הפנימי, כלומר, צורת ההסתכלות שלנו בעצמנו ובמצב הפנימי שלנו" (B49)
|
||
- "הזמן הוא התנאי הצורני האפריורי של כל התופעות בכלל. החלל, בתור הצורה הטהורה של כל ההסתכלויות החיצוניות, מוגבל בתפקידו כתנאי אפריורי לתופעות חיצוניות בלבד. אולם כל הדימויים, בין שיש להם מושא חיצוני ובין שלא, הם כשלעצמם קביעות של הרוח, ובתור כאלה שייכים למצבה הפנימי; והמצב הפנימי כפוף לתנאי הצורני של ההסתכלות הפנימית, כלומר לזמן" (B50)
|
||
|
||
ב**חוש פנימי**, קאנט מתכוון ל*כל תוכן מנטלי* - מחשבות, רגשות, רעיונות וכדומה: גם לאלו יש לדעת קאנט מימד חושני, שהזמן (והחלל) עומד בבסיסו **בהכרח**.
|
||
|
||
קאנט מתחיל לקשור כאן קשר עמוק בין הפנים לחוץ: המחשבות שאני חושב (כמו "הנה, עידו נכנס ל**חדר** **כרגע**) לגבי החוץ גם מכוננות את הפנים[^20].
|
||
|
||
> הדברים שאמרנו מלמדים אפוא \[...] האידאליות הטרנסצנדנטאלית של הזמן
|
||
>
|
||
> > B52
|
||
|
||
|
||
כמו בדבריו על החלל, עבור קאנט אין תמיד ניגוד בין פרטני לכולל (סובייקטיבי לאובייקטיבי).
|
||
|
||
### הערות כלליות לאסתטיקה
|
||
|
||
> ובכן, רצינו לומר: שכל הסתכלות שלנו אינה אלא דימוי של תופעה; הדברים שבהם אנו מסתכלים אינם כשהם-לעצמם מה שהסתכלותנו רואה בהם, וגם יחסים אינם ערוכים כשהם-לעצמם כפי שהם מופיעים לנו
|
||
>
|
||
> > B59
|
||
|
||
קאנט טוען שהחלל והזמן הם רק צורות ההסתכלות בתופעות. נשמע לא עקבי להגיד שאותו הדבר, שאני מתנסה בו כאן ועכשיו, ואיני יכול אלא להתנסות בו כבמקום וזמן מסוימים, קיים גם במובן אחר שאינו חלל-זמני. במילים אחרות, אנחנו מייחדים דברים, בין השאר, על ידי מיקומם בחלל ובזמן. אך אי אפשר לייחד כך דברים כשהם-לעצמם. בעצם, לא ברור כלל, בהקשר ההכרתי, איך ואם יש לייחדם.
|
||
|
||
זהו כמובן נושא במחלוקת פרשנית אדירה.
|
||
|
||
> מה עשוי להיות אופי המושאים כשהם-לעצמם, במובחן מכל אותה קליטות של חושיותינו, זאת לא נוכל לדעת כלל. איננו מכירים אלא את אופן תפיסתנו את המושאים, שהוא מיוחד לנו, ולכן אינו שייך בהכרח לכל מצוי, אלא רק לכל אדם, ורק בו אנחנו עוסקים.
|
||
>
|
||
> > B59
|
||
|
||
> מה המושאים עשויים להיות כשלעצמם, זאת לא נוכל לדעת לעולם על ידי ההבהרה הגדולה ביותר של תופעותיהם, שהיא הדבר היחיד המסור ליכולתנו
|
||
>
|
||
> > B60
|
||
|
||
האם קאנט מחויב לטענה שחרף העובדה כי איננו יודעים דבר אודות דברים כשהם לעצמם, אנחנו יודעים שהם קיימים? אולי יש לנו יחס אפיסטמי אחר לעובדת קיומם?
|
||
|
||
## הלוגיקה הטרנסנדנטלית
|
||
|
||
!!! info "[מצגת](./הלוגיקה.pdf)"
|
||
|
||
ה**לוגיקה** הקנטיאנית עוסקת ב*מושגים* (ה*לוגוס*), ולא במובן הרגיל שאנחנו חושבים בה (חוקי הלוגיקה). הלוגיקה מורכבת מחלקים חיוביים - בהם מכונן קאנט את *מושגי השכל הטהורים*, וחלקים שליליים - בהם הוא בוחן את גבולותיהם ורואה מה קורה כשאלו מנסים לחרוג מגבולות הניסיון.
|
||
### האנליטיקה הטרנסנדנטלית
|
||
|
||
**האנליטיקה הטרנסנדנטלית** מתחילה בגילוי **מושגי השכל הטהורים**. היא מראה שהמושגים הללו חלים בהכרח על מושאי הניסיון הנתונים חושנית, כך שלא ייתכן ניסיון אלא באמצעותם, ומפרטת את עקרונות השכל הטהורים החלים על הניסיון.
|
||
|
||
בספר הראשון, *האנליטיקה של המושגים*, קאנט כותב -
|
||
|
||
> באנליטיקה של המושגים אינני מבין את הניתוח שלהם \[...] הצגה ברורה באמצעות אותו השכל עצמו.
|
||
>
|
||
> > Β90-91
|
||
|
||
קאנט מבקש *לפרק לגורמים את הכושר השכלי* - למצוא את המושגים *שמאפשרים חשיבה בכלל*. קאנט מתבסס כאן על דמויות רבות שקדמו לו - דוגמת [לייבניץ](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ) - אך בניגוד אליהם חוקר רק את מה ש*מאפשר* מושגים כאלה, ולאו דווקא את המושגים עצמם. זאת מתוך אמונה שהשכל *מצויד אפריורי* במושגים מסוימים (כמו *סיבתיות*), המאפשרים את השאר במפגש אפוסטריורי: מושגים אלו הם המטרות של קאנט.
|
||
|
||
!!! is-info "דוגמה - מושגים אפריורים?"
|
||
אז, נולדנו עם המושגים האלה? עידו מושל את המושגים לתכונות כמו *שמיעה*: אנחנו נולדים עם מערכת שמיעה, שמאפשרת לנו *להיות רגישים* לאותות קוליים. באופן דומה, אנחנו לא ממש *נולדים* עם ידיעת הסיבתיות, אלא עם מושג שמאפשר לנו להבין סיבתיות - ממש כמו איבר חוש - אתה לא נולד ושומע דברים, אלא עם המכשיר שמאפשר לך לשמוע דברים *כשיש רעש בחוץ*.
|
||
|
||
|
||
> כאשר מפעלים כושר הכרה \[...] במידה מסוימת של מתודיות.
|
||
>
|
||
> > Β91-92
|
||
|
||
|
||
איך נגלה את כל מושגי השכל הטהורים? קאנט מדגיש שאנחנו צריכים שיטה (מתודה) מקיפה ושלמה.
|
||
|
||
קאנט לא מתיימר לעצמי את כל התהליך מאפס: הרבה מהמושגים כבר התגלו בעיוניהם של קודמים - אולם, משום שלא נחקרו בצורה שיטתית, אנחנו לא יודעים כמה מושגים יש בכלל, איך הם עומדים האחד ביחס לשני, ואיך לארגן אותם. הניסיון הקרוב ביותר היה [הקטגוריות של אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#הקטגוריות), שקאנט במובן מסוים שואף להמשיך ולהשלים.
|
||
|
||
קאנט מחפש עיקרון שהוא מקור התוכן של השיטה, ערב לשלמות שלה, ומשמש לארגונה - *קו מנחה*[^21] לגילוי כל מושגי השכל הטהורים.
|
||
|
||
> לפילוסופיה הטרנסנדנטלית יש היתרון, אך גם המחויבות, לחפש את מושגיה על פי עיקרון \[...] דבר שאחרת יהיה תלוי בגחמה ובמקרה.
|
||
>
|
||
> B92
|
||
|
||
|
||
#### מהו השכל?
|
||
|
||
> בדיון שלעיל הסברנו את השכל באופן שלילי בלבד - ככושר לא חושי להכרה. \[...] כפי שהסתכלויות חושיות מתבססות על קליטות החושים.
|
||
>
|
||
> > B92-93
|
||
|
||
השכל אינו נותן לא את הרשמים החושיים - הוא נותן לנו את ה*מושג*, שיחד עם החושיות יוצר *הכרה* (תמונה חזותית של פרח + המילה\מושג\רעיון "פרח" = "היי, הנה פרח!").
|
||
|
||
ה*הסתכלות* - הרשמים החושיים שלנו - היא סבילה: אני לא יוצא החוצה וקולט דברים, אלא מופעל על ידי הדברים - יש לי *קליטות* לדברים. לעומת זאת, השכל הוא **פעיל** - עבור קאנט (בניגוד לאחרים, כמו [יום](/פילוסופיה/חדשה/יום)), *כל מחשבה היא סוג של פעילות*. המחשבה - ארגון הקלט החושי על פי המושגים - הוא **שיפוט**: <big>**השכל הוא "הכושר לשפוט"**</big> (B94). החשיבה עבור קאנט היא פעולה חופשית, כמו החירות החיובית של הסוכן המוסרי של קאנט.
|
||
|
||
!!! is-info "דוגמה - סבילות לעומת פעילות"
|
||
עידו מושל את ההבדל בין הפעילות לסבילות כמו ציטוט: אנחנו נגיד על משהו שהוא *ציטוט* רק אם הוא לוקח מילה במילה *מבלי לפעול עליה*: קליטת המילים ותו לא. מרגע שאנחנו עורכים את המילים, זה כבר לא ציטוט - **האובייקטיביות מגיעה מהסבילות**. זו התפיסה הקלאסית של חשיבה (ושל מדע: צריך לצפות בדברים בלי להתערב). קאנט אומר הפוך: **חשיבה היא *תמיד* עריכה ושיפוט**, אולם זו יכולת כל-כך בסיסית שהיא אינה פוגעת, לדעתו של קאנט, באובייקטיביות. *אי אפשר* לעשות מדע או להיות אובייקטיבי מתוך סבילות, משום שהמושאים לא סתם "שם בחוץ" - כדי לקלוט אותם, אתה פעיל!
|
||
|
||
שימו לב גם למושג ה*ספונטניות*: עצם החשיבה היא חירות מסוימת (מסוימת!). יש בכך משהו מוזר: אני יושב מול עידו. אני לא יכול *להתכחש* לכך שאני יושב מול עידו. איפה החירות כאן? יש כאן הכרח לוגי (לוגיקה במובן הקלאסי): *אם יש פה עידו מולי ואני יושב, אז אני יושב מול עידו*. החירות שקאנט מכוון אליה היא [חירות חיובית](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#חופש): חוקי הטבע הם זהים ואני לא יכול לשנות אותם, אבל מה שאני עושה *בתוך* החוקים האלה נתון לי. בהקשר מושגי, קאנט מכוון ל**אחריות**: המושגים הם לא *שרירותיים*, שאני מקבל אותם באופן סביל, אלא משהו שאני יכול לתפוס עליו אחריות - לא *יש 180 מעלות במשולש*, אלא **אני יודע**, אני מודע, לכך שיש 180 מעלות במשולש.
|
||
|
||
!!! info "בתמצית, חשבו על ההבדל בין **לשנן** ל**להבין**: השינון הוא סביל, חסר חופש ואחריות, וההבנה היא פעילה, מתוך החופש, ולכן כוללת אחריות - אני יכול להגיד לך *אתה הבנת לא נכון*[^5]."
|
||
|
||
#### הקטגוריות
|
||
|
||
רעיון המפתח של קאנט הוא שאם תהיה בידינו רשימה שלמה של הצורות הכלליות ביותר באמצעותן אנו שופטים (באמצעותן *אפשר בכלל* לשפוט), נוכל לחלץ את המושגים האפריוריים באמצעותם מחשבה בכלל היא אפשרית.
|
||
|
||
> אם נפשיט שיפוט בכלל מכל תוכן, וניתן דעתנו אך ורק לצורה השכלית שבו, נגלה שאפשר להביא את פונקציית החשיבה הקיימת בשיפוט תחת ארבעה סעיפים, שכל אחד מהם מחזיק שלושה מומנטים. ניתן להציג אותם באופן הולם בלוח שלהלן:
|
||
>
|
||
> B 95
|
||
|
||
1. **כמות**
|
||
|
||
- כלליים (כל א' הוא ב')
|
||
|
||
כל החתולים עושים מיאו.
|
||
|
||
- פרטיים (יש א' שהוא ב')
|
||
|
||
יש חתולים שעושים מיאו.
|
||
|
||
- יחידיים ( הא' הזה הוא ב')
|
||
|
||
החתול ג'ינג'יסטותאלס עושה מיאו
|
||
|
||
2. **איכות**
|
||
|
||
- מחייב (א' הוא ב')
|
||
|
||
החתול ג'ינג'סטותאלס עושה מיאו.
|
||
|
||
- שולל ( א' אינו ב')
|
||
|
||
החתול ג'ינג'יסטותאלס לא עושה מיאו
|
||
|
||
- אינסופיים (א' אינו שייך לקטגוריה ב' כמאפיין מהותי של א')
|
||
|
||
החתול ג'ינג'יסטותאלס אינו סוקראטס - כמות החתולים היא סופית, אבל החתול ג'ינג'יסטותאלס שייך לקבוצה אינסופית, של דברים שהם לא סוקראטס - השלילה היא תכונה חיובית. לא-סוקראטס זה מאפיין חיובי חשוב של ג'ינג'יסטותאלס - אני רוצה לדעת את זה על ג'ינג'יסטותאלס.
|
||
|
||
3. **יחס**
|
||
|
||
- החלטי (קטגורי) (א' **הוא** ב')
|
||
|
||
ג'ינג'יסטותאלס **הוא** חתול - לא _אם הוא עושה מיאו הוא חתול_ - אחי, הוא חתול.
|
||
|
||
- מותנה (היפותטי) (אם א' אז ב')
|
||
|
||
אם ג'ינג'יסטותאלס עושה מיאו, הוא חתול.
|
||
|
||
- דיסיונקטיבי (א' הוא ,ב'1 או ב'2 או ב'3)
|
||
|
||
(בהנחה שחתולים יכולים להיות רק ג'ינג'ים, אפורים או לבנים) ג'ינג'יסטותאלס הוא חתול ג'ינג'י או שהוא חתול אפור או שהוא חתול לבן.
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
4. **אופנות** (מודאליות)
|
||
|
||
- בעייתי (אפשרי שא' הוא ב')
|
||
|
||
אולי יש פה את החתול ג'ינג'יסטותאלס (כי הוא מסתובב פה, ואין שלילה לוגית שיהיה פה).
|
||
|
||
- היגדי (אכן א' הוא ב')
|
||
|
||
אכן, יש פה את החתול ג'ינג'יסטותאלס - בדקתי.
|
||
|
||
- אפודיקטי (הכרחי שא' הוא ב')
|
||
|
||
אנחנו בבית הסטודנט - ג'ינג'יסטותאלס נמצא פה (ג'ינג'יסטותאלס **תמיד** בבית הסטודנט - אין אפשרות לוגית אחרת). אם היינו בבית הסטודנט ולא היה פה ג'ינג'יסטותאלס, היקום יקרוס לתוך עצמו.
|
||
|
||
|
||
!!! success "ראו גם"
|
||
[לוגיקה מודאלית](/פילוסופיה/לוגיקה/מתקדמת/מודאלית) - איך עושים לוגיקה (במובן הרגיל, לא הקנטיאני) עם שלושת השיפוטים האלה - **אפשרי**, **הכרחי**, ומקרי.
|
||
|
||
|
||
האם השיטה הזו מוצדקת? שלמה? אפשר להתווכח על זה (ואנשים מתפרנסים מויכוחים כאלה), אבל **הרעיון** הוא הפואנטה: יש שיפוטים בסיסיים מאוד, שדרכם ניתן להבין את כל מושגי השכל.
|
||
|
||
|
||
|
||
הרעיון היסודי במעבר מטבלת צורות השיפוט לטבלת מושגי השכל הטהורים (קטגוריות) -
|
||
|
||
- המחשבה שלנו מחילה מושגים על מושאים, תכונותיהם והיחסים ביניהם
|
||
- ישנן צורות שיפוט יסודיות, וצריכים להיות מושגים התואמים להן, המבטיחים שהמחשבה שלנו תחול על מושאי המחשבה.
|
||
- המושגים הללו הם מושגים השכל הטהורים (הקטגוריות). הם מושגים של אובייקטים באשר הם.
|
||
|
||
> אותה פונקציה בתוך עצמה, המעניקה אחדות לדימויים שונים בתוך **שיפוט**, היא גם המעניקה אחדות לסינתזה של ריבוי הדימויים בתוך **הסתכלות**[^22] \[...] דבר שהלוגיקה הכללית אינה מסוגלת לא בכלל.
|
||
>
|
||
> בדרך זו נוצר מספר של מושגי-שכל טהורים \[...] אף על פי שפיתוחה יתרחק ממנו מאוד.
|
||
>
|
||
> > B94-95
|
||
|
||
קאנט טוען בפסקת המפתח הזו שהפונקציות המעניקות אחדות לשיפוט גם מעניקות אחדות **לניסיון באובייקטים**. טענה מרחיקה לכת יותר, ושנויה במחלוקת, היא שקאנט טוען כאן שאפילו התפיסה הראשונית ביותר, הבסיסית ביותר שלנו היא מושגית: זוהי העמדה המושגית (קונספטואליסטית) לגבי תפיסה[^23].
|
||
|
||
> זהו אפוא הרשימון של כל מושגי-המקור הטהורים של הסינתזה \[...] ואחדים מהאחרונים, חסרים לגמרי.
|
||
>
|
||
> > Β106-107
|
||
|
||
> לוח זה, ובו ארבעה סוגים של מושגי-שכל, נחלק תחילה לשתי מחלקות. הראשונה מכוונת למושאים של ההסתכלות (הטהורה והאמפירית), והשנייה מכוונת לקיומם של מושאים אלה (או זה ביחס לזה, או ביחס לשכל). לסוג הראשון אקרא קטגוריות מתמטיות, ולסוג השני קטגוריות דינאמיות.
|
||
> >
|
||
> > B110
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
##### הערות ביחס לקטגוריות היחס
|
||
|
||
קטגוריות היחס ראויות לתשומת לב מיוחדת:
|
||
המעבר מצורות שיפוט לקטגוריות החלות על מושא הוא מעבר מיחס לוגי ליחס ממשי בין אובייקטים:
|
||
|
||
- השיפוט ההחלטי הופך להיות היחס שבין העצם לתכונותיו
|
||
- השיפוט המותנה הופך להיות היחס בין סיבה לתולדה
|
||
- השיפוט הדיסיונקטיבי הופך ליחסי הגומלין בין כל המושאים המשפיעים זה על זה
|
||
|
||
קטגוריות היחס הן מקור האידיאות הנידונות בדיאלקטיקה הטרסנדנטלית -
|
||
|
||
> אנו עוסקים רקבאשליה הטרנסצנדנטאלית, המצטרפת ומשפיעה על עקרונות ששימושם לעולם אינו מכוון לניסיון — כי במקרה זה היתה לנו לפחות אבן־בוחן לנכונותם — אלא, למרות כל אזהרות הביקורת, היא מתעה אותנו ללכת לגמרי מחוץ לשימוש האמפירי בקטגוריות, ומתעתעת בנו במראית–העין של הרחבת השכל הטהור.
|
||
>
|
||
> > B352
|
||
|
||
> מספרם של מושגי־התבונה הטהורים יהיה כמספר סוגי היחס שהשכל מציג באמצעות הקטגוריות. נצטרך אפוא לחפש בפרק הבא יוסברו בשלמות האופנים של מושגי־התבונה הטהורים העומדים תחת שלוש הכותרות של האידאות הטרנסצנדנטאליות. אלא למושאים, במישרין מתייחסת אינה לעולם הטהורה התבונה שכן הקטגוריות. של הקו–המדריך אחר עוקבים הם למושגי־השכל שלהם. וכך, רק במהלך הפיתוח השלם יוכל להתברר לנו, כיצד התבונה, מתוך שהיא עושה שימוש סינתטי מושג האחדות המוחלטת של 1 ל באותה פונקציה עצמה המשמשת אותה בסילוגיזם קטגורי, חייבת בהכרח להגיע הסובייקט החושב; ואיך הנוהל הלוגי, המשמש בסילוגיזם היפותטי, \[מוליך ל]אידאה של הבלתי־מותנה בלא־סייג בסידרה של תנאים נתונים; ולבסוף — מה שנראה פרדוקסלי במבט ראשון — איך הצורה גרידא של הסילוגיזם הדיסיונקטיבי גוררת עמה בהכרח את מושג התבונה הגבוה ביותר —היש של כל הישים.
|
||
>
|
||
> > B392-393
|
||
|
||
|
||
## הדדוקציה הטרנסנדנטאלית
|
||
|
||
זהו החלק הכי נידון בפילוסופיה התיאורטית של קאנט - *יערות שלמים הושמדו בברזיל*, אומר עידו, בגלל הדדוקציה הטרנסנדנטאלית.
|
||
|
||
|
||
קאנט מצהיר זהו החלק הכי קשה, ששינה הכי הרבה במהדורה השנייה[^24].
|
||
|
||
> אינני מכיר חקירות חשובות יותר \[...] וכפי שאני מקווה, לא לשווא.
|
||
>
|
||
> > Αxvi
|
||
|
||
> אשר למהדורה שנייה זו \[...] לפסיכולוגיה הרציונלית
|
||
>
|
||
> > Bxxxvii - xxxviii
|
||
|
||
הדדוקציה היא שיטת חשיבה קריטית לשיטה הקנטיאנית, ולכן היא משחקת תפקיד כה מרכזי: קאנט כל הזמן יתעסק בה בצורה כזו או אחרת.
|
||
|
||
אז, מה זה?
|
||
|
||
> חכמי המשפט, בדברם על זכויות \[...] המצדיק את הזכות להשתמש בהם.
|
||
>
|
||
> >B116-117
|
||
|
||
חשבו על *פרה*. נטייל באחו המוריק (איפה שהיו היערות הברזילאים) ונגיד, *הנה פרה* - אף אחד לא יבקש מאיתנו, *מה? תראה לי דדוקציה*. ומצד שני, יש מושגים כמו *מזל* או *גורל*, שכן דורשים הסבר - יש בכלל דבר כזה? באיזו זכות אנחנו משתמשים בזה? לא ברור שיש להם תוקף: אין להם יסוד *משפטי* או תבונתי ברור.
|
||
|
||
קאנט שואל את הדדוקציה מעולם המשפט[^25].
|
||
|
||
|
||
> ברם, בין ריבוי המושגים המהווים את המרקם המעורב של ההכרה האנושית \[...] איך המושג נעשה לקנייננו.
|
||
>
|
||
> > B117
|
||
|
||
חלק מהמושגים האלו לא ניתנים להצדקה אמפירית - כמו סיבתיות (או גורל). במקרה האמפירי - הכל נפלא, אין בעיה: המושג שלך מוצדק לגמרי. אבל במושגים *שלא* ניתן להצדיק אמפירית, מושגים אפריורים, אנחנו נדרשים לסוג *אחר* של הצדקה כדי ש"ייעשה קנייננו" - למה שנוכל להחיל אותם על הניסיון?
|
||
|
||
!!! success "ראה גם"
|
||
[Henrich, 1989](./Dieter.pdf) - על הדדוקציה של קאנט
|
||
|
||
הנריך מרגיש שהמונח מורה כאן לא על המושג הלוגי של הדדוקציה, אלא על מושג משפטי נפוץ בעת החדשה. דדקוציות היו כתבים משפטיים שביקשו לבסס בעכלות או זכות שימוש, בעיקר על שטחים: הייתה להם חשיבות גדולה בדיפלומטיה בין שליטים.
|
||
|
||
דדוקציה מחייבת חזרה אל עובדה או פעולה שהן המקור שאמור לבסס את הזכות או החזקה (למשל: קבלה בירושה). במקרה לפנינו, תידרש התחקות אחר המקור האפריורי של הקטגוריות בשכל הטהור, ואחר *האחדות הטרנסנדנטלית של האפרצפציה*[^26]
|
||
|
||
ההתחקות הזו היא צעד הכרחי בביסוס הזכות לעשות שימוש בקטגוריות *על* מושאי הניסיון - הדדוקציה מתיימרת להראות ש*מותר* לנו להשתמש בקטגוריות על קרקע הניסיון.
|
||
|
||
!!! warning "הדדוקציה של קאנט, *שלא* כמו דדוקציה משפטית, מתמקדת במימד ה"משפטי" בלבד (פילוסופי), ולא האמפירי."
|
||
|
||
ולמה צריך בכלל דדוקציה טרנסנדנטאלית?
|
||
|
||
> בשלב של מושגי השכל הטהורים מתעורר צורך לא נמנע \[...] ויחזור אל אי הידיעה שממנה יצא.
|
||
>
|
||
> > B120-121
|
||
|
||
קאנט הראה שבהכרח אנחנו חושבים על מושאי הניסיון באמצעות מושגי השכל הטהורים. זה מה שהשיגה הדדוקציה המטפיזית של מושגי השכל הטהורים. אך האם אמנם יש למושגים תוקף לגבי המושאים הללו? זכרו שדדוקציה מבקשת לבסס את הלגיטימיות של התביעה. האם לקטגוריות תביעה לגיטימית לגבי מה שנתון לחושים? איך מקשרים בין שני מקורות ההכרה של קאנט - אנחנו (החלל, הזמן, הקטגוריות), והניסיון האמפירי?
|
||
|
||
מסתתרות כאן שתי טענות על אודות כל פרט חושב וכל עצם נחשב:
|
||
|
||
- בהכרח, כל פרט מתנסה בעצם (אובייקט) באמצעות הקטגוריות.
|
||
- בהכרח, כל עצם ניסיון של סובייקט מדגים את הקטגוריות (או: הקטגוריות חלות עליו, מכוננות אותו)
|
||
|
||
|
||
> איך ייתכן ש**תאים סובייקטיבים של החשיבה** יהיו **בעלי תוקף אובייקטיבי** \[...] שמא מדובר במושג ריק שאין לו שום מושא בקרב התופעות \[...]
|
||
>
|
||
> מי שחושב להתחמק מיגיעתן של חקירות אלה \[...] אם יעסקו בהם כבתוצרים אמפיריים בלבד.
|
||
>
|
||
> > B123-124
|
||
|
||
|
||
[יום](/פילוסופיה/חדשה/יום) חיפש, ובצדק לא מצא, הצדקה לשימוש במושגים אפריוריים, כמו *סיבתיות*, אומר קאנט: הוא מצא סיבתיות רק במונחה ה*אמפירי* - מונחה האפריורי הוא "הזייה שטווה מוחנו"[^27].
|
||
|
||
המעבר מ"מושג של איזה מושא" ל"מושגים של מושגים בכלל" נדמה בעייתי. זה דבר אחד לומר שאנחנו מתנסים בדברים גם באמצעות מושגים ודבר אחר לומר שיש מושגים של מושאים בכלל. הטענה היא **שאם** יש מושגים אפריוריים, **אז** הם חייבים להיות כאלה שחלים על מושאים בכלל, שהרים הם חלים על מושאים לפני כל ניסיון - הם מושגים *שרק באמצעותם אפשר לחשוב מושא של הניסיון*.
|
||
|
||
המושג *כלב* חל כתלות במה נתון לפניי: אולי זה כלב, ואולי זה לא כלב. אבל מושגים *אפריוריים* צריכים להיות *מושגים של מושאים בכלל* - הם **לא יכולים להיות תלויים אמפירית**, אלא חייבים להיות בעלי *אוניברסאליות חמורה*. בהיותך אובייקט, המושג האפריורי חל עליך *ב ה כ ר ח* - אני יכול לקרוא לכלב כלב *כי* הוא מתאים אמפירית לכלב, אבל אני לא צריך - ולא יכול! - להצדיק באותו האופן *סיבה ותוצאה*: כל דבר, *בהיותו דבר*, הופיע מסיבה מסוימת - סיבתיות היא מושג אפריורי.
|
||
|
||
|
||
> לדדוקציה הטרנסנדטאלית של כל המושגים האפריורים \[...] לא יהיה אפשר להבין את יחסם לאובייקט כלשהו.
|
||
>
|
||
> > B126-127
|
||
|
||
---
|
||
|
||
> לוק המפורסם, כיוון שהזניח שיקול זה \[...] ומופרכת אפוא על ידי העובדה.
|
||
>
|
||
> הראשון משני אישים אלה \[...] ועם זאת להשאיר פתוח את שדה פעילותה התכליתית.
|
||
>
|
||
> > B127-128
|
||
|
||
יום הבחין נכון שאי אפשר להחיל מושגים כמו **סיבתיות** בהכרחיות חמורה בלא הצדקה כלשהי. אולם שלא כמו יום, קאנט אינו ספקן: הוא אינו מטיל ספק בניסיון או בחוקי הטבע, אלא מנסה להתחקות אחריהם. המדע הטהור - כמו הגיאומטריה - דוחה בעיניו ספק כזה; במובן מסוים, קאנט יוצא מתוך הנחת האפריוריות הזו, כמו של הגיאומטריה[^28]. בתמצית, קאנט מקבל את המדע של היום ("היום" של קאנט, לא היום היום) כאפריורי, ורק *אז* מבקש להבין מאיפה היא מגיעה.
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
[^1]: קשה להאמין, אבל הוא היה מורה מאוד פופולרי.
|
||
[^2]: שלא שכתבה הרבה מחדש, אלא צמצמה ועשתה סדר.
|
||
[^3]: כמו אלכוהוליזם, אומר עידו - גם אם לא שתית 7034 ימים, תמיד תרצה לשתות, אפילו כשאתה לא תרצה לשתות.
|
||
[^4]: חקיקה, במיוחד במובן הפוליטי.
|
||
[^5]: קאנט הוא *ה*פילוסוף של הנאורות, וטבע את סיסמתה - *sapere aude* - העז לדעת! לא מספיק שאתה למדת משהו ממישהו אחר, כמו לדבר יפה להורים, אלא *אתה* הוא זה שצריך להגיע לזה, *בכוחות עצמך*; אם אתה לא מבין את הערך של זה בעצמך, אין לזה ערך מוסרי.
|
||
[^6]: יש כאן, כמובן, הנחה מובלעת שיש דברים כאלה. לא כל הפילוסופים מסכימים.
|
||
[^7]: אחת מהתיאוריות המיוחסות ל[תאלס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/המילטים#תאלס) היא שזוויות הבסיס של משולש שווה-שוקים שוות.
|
||
[^8]: ובגללו גם כותבים בסגנון אנליטי קר, עמום ונבזה, כמו הגל והמטאפיזיקאים. קאנט הצהיר בגלוי שהוא לא כותב טוב, אבל זה לא הפריע לכולם לאמץ את הסגנון שלו אחר כך, ואנחנו עדיין משלמים את המחיר.
|
||
[^9]: או *בן-יענה* - הרי חייבים להיות כאלה.
|
||
[^10]: קאנט לא מתיימר לגמוז את המדעים - להיפך; לקאנט יש כבוד אדיר למדע (שהמדע לא תמיד החזיר). חשוב לזכור שבמאה ה18 ההפרדה בין הפילוסופיה למדע הייתה הרבה פחות דיכוטומית - קאנט מנסה אפילו לתרום למדע מכיוון הפילוסופיה.
|
||
[^11]: לא כזו. נגיע לזה.
|
||
[^12]: הכוונה היא ל*טרנסנדנטית* - חורגת מגבולות התבונה, ולא ל*טרנסנדנטלית* - חקר האפשרות
|
||
[^13]: [הקטגוריות](#הקטגוריות).
|
||
[^14]: באופן מבלבל, **אינטרס** אצל קאנט חסר את הקונוטציה השלילית שאנחנו רגילים אליה: מדובר במניע טוב, הכי טוב שיש.
|
||
[^15]: מיוונית: αἴσθησω - לתפוס
|
||
[^16]: עידו מדגים בשיחה יומיומית: "אתה לא מאמין מה ראיתי אתמול בלילה!" "*איפה?*"
|
||
[^17]: קאנט מערער על יום בהרבה מובנים, ונותן לו הרבה קרדיט בתגלית שלו - הוא אפילו אמר שיום *כמעט* גילה אותה, משום שניסח את המזלג באופן כה ברור שקאנט רק היה צריך לחבר בין חלקיו השונים.
|
||
[^18]: כמו שאנדי אומר, *Οne damn thing after another!*
|
||
[^19]: מסיבה זו, תנועה היא אחד מהדברים הכי יסודיים עבור קאנט: אם אפשר לייצג תופעה או חוק טבע כתנועה, זהו הייצוג הבסיסי ביותר, משום שהגענו עד לצורות ההסתכלות הטהורות, קרי - לא יהיה ייצוג בסיסי יותר.
|
||
[^20]: ב*שלילת האידיאליזם* קאנט קובע כי מושגים חיצוניים, שאנו מכוננים בחלל ובזמן, הם תנאי *לחוש הפנימי*.
|
||
[^21]: בהמשך, קאנט גם מכנה את החיפוש **הדדוקציה המטאפיזית** (B159).
|
||
[^22]: באופן מוזר, אחד המשפטים הכי מצוטטים מקאנט.
|
||
[^23]: זו עמדה חזקה מאוד, שמכוננת תפיסה אנושית כשונה איכותית מזו של בעלי חיים. מקדמה הבולט ביותר היום הוא הפילוסוף ג'ון מקדוול.
|
||
[^24]: למרות שהוא טוען בתוקף שלא שינה כלום - לקאנט יש נטייה כזו ל*אין חדש תחת השמש*, רק בטעות שיכתבתי הכל, אופסי.
|
||
[^25]: קאנט מרבה להשתמש בדימויים משפטיים (כמובן).
|
||
[^26]: שם מעולה לבן בכור. עידו מספר שהתלבט אבל בחר במשהו אחר.
|
||
[^27]: קאנט אוהב את הביטויים האלה, קצת כמו נסראללה, אומר עידו.
|
||
[^28]: קאנט האמין באמת ובתמים שדברים כמו הפיזיקה הם אמנם אמפיריים, אבל כבר לא יופרכו - בהיותם אמיתות של הטבע. אולם היום דברים כמו גיאומטריות לא-אוקלידיות ופיזיקת קוונטים מערערים על הקו הזה. נקרא לזה שריד היסטורי. |