254 lines
30 KiB
Markdown
254 lines
30 KiB
Markdown
---
|
||
title: אתיקה
|
||
description:
|
||
published: true
|
||
date: 2024-02-12T14:05:06.506Z
|
||
tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, שפינוזה
|
||
editor: markdown
|
||
dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
|
||
---
|
||
|
||
> [טקסט מלא (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/ethics_-_spinoza_-_curley.pdf), [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_א׳.pdf)
|
||
{.info}
|
||
|
||
[שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה) תיעב את הסגנון של [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט). *מי אתה, שתכתוב לנו בגוף ראשון?*, בוודאי אמר. *למה שתשתף אותנו בכל הלבטים שלך?*
|
||
|
||
שפינוזה ביקש לעשות פילוסופיה בצורה טכנית וקרה - תחילה בהגדרות, ומהן להוציא את ה*אתיקה* כולה.
|
||
|
||
ה*אתיקה* של שפינוזה היא לא בדיוק מוסר, כפי שראוי לחשוב - אלא איך ראוי לחיות, מתוקף מטאפיזי[^15]. ההגדרות הראשון והעיסוק של שלושת הספרים הראשונים הוא בעיקר מטאפיזי אונטולוגי. האתיקה ממש מגיעה רק בחלק הרביעי - אחרי ששפינוזה מוכיח, לשיטתו, את טבע המציאות.
|
||
|
||
|
||
בכתבים של שפינוזה ניכרת ההשפעה של היהדות שלו בכלל והרמב"ם בפרט, ויש האומרים אפילו [בודהיזם](/פילוסופיה/בודהיזם). שפינוזה איגד מסורות חשיבה שונות לכדי שיטה אחת, שעוררה ויכוח עמוק.
|
||
|
||
שפינוזה ויתר על יהדותו, והשתלח בדת בחריפות - אולם, אינו היה אתאיסט; הוא האמין באל, אבל באל שונה מאוד מהמקובל. שפינוזה כונה *הנסיך של הפילוסופיה*, והחקר בהגות שלו הולך ומעמיק במרוצת הזמן, בעולם החילוני יותר שלנו.
|
||
|
||
|
||
^תפיסת^ ^המציאות^ ^של^ ^שפינוזה,^ ^בדיאגרמה^ ^שארנון^ ^לא^ ^אוהב.^
|
||
|
||
# בעיית האחדות והריבוי
|
||
|
||
את תולדות הפילוסופיה ניתן לחלק שרירותית לזרמי ה*ריבוי* וה*אחדות*. [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), למשל, [דגל בריבוי](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#הסיבה-האמיתית), בעוד ש[פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס), למשל, דגל באחדות; [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) סבר ש[בסיס ההוויה הוא העצמים](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being), ולא באחדות אחת כוללת; ובהמשך כמובן, עלו פילוסופים שניסו לשלב בין ההסברים. מול כתביו של שפינוזה, הניסיון הזה עולה כבעיה (אל אף שהוא עצמו אינו מכתירה ככזו) - הוא מנסה לאחד במידת מה בין השניים, באופן שווה ושקול (*האחדות היא ריבוי והריבוי הוא אחדות*), למרות רוחו של הגל, בהמשך.
|
||
|
||
|
||
ספינוזה עושה זאת בזיהוי באין **אלוהים** ל**טבע**[^7] - הטבע מכיל את כל הריבוי שאנו רואים אמפירית - אך האל הוא אחד, בלתי ניתן לחלוקה.
|
||
|
||
שפינוזה מיוחס כרציונליסט[^8], לאור הצבתו את השכל במרכז: הוא מסרב לקבל ניסים, והתערבות אלוהית על-טבעית - הרי אלוהים *הוא* הטבע, אז דבר שכזה לא ייתכן. הניתוח של שפינוזה שכלתני גרידא, בסירוב להסתייע בכתבי הקודש. כרציונליסט, פולמוסו של שפינוזה הוא כמובן עם אנשי הדת - אך במקרה הזה, גם אם האימריציסטים: שיטתו אינו נשענת *כלל* על הניסיון, אלא אפריורית - מעוגנת בעקרונות שכלתניים, ובנויה בידי טיעונים לוגיים[^9]. כשם שהמציאות מתשרשרת חוליה אחר חוליה, מבקש שפינוזה לייצר התאמה מלאה גם בשיטה שלו, שתזנב בה חוליה אחר חוליה. זו גם הביקורת של שפינוזה כלפי דקארט: דקארט מתחיל בעצמו ומסיים באלוהים, אך המציאות לא נובעת כך; גם אם יעלה רעיון נכון, שיטתו של דקארט אינה הולמת את טבע הדברים.
|
||
|
||
[^7]: שפינוזה מנסח את זה באלגנטיות כ*טבע טובע* (אלוהים) ו*טבע טבוע* (טבע): האחד נטבע בדמותו של האחר; הטבע מעוצב בדמותו של האל.
|
||
[^8]: כמו *האנגלים*, ולמרות זאת יש להם *שכל*, והם *השתמשו בו*, אומר דן.
|
||
[^9]: *הרוצה להכיר את המציאות באמיתותה, נדרש להתכנס בתוכו ולחשוב עליה היטב*. מכאן מגיע המבנה של ה*אתיקה* כספר גיאומטריה - הטיעונים הלוגיים נבנים חוליה אחר חוליה. קאנט מבקר בהמשך יומרה זו להתייחס למטאפיזיקה כמדע, ומכתירה ככושלת.
|
||
|
||
# הגדרות
|
||
את ה*אתיקה* פותח שפינוזה באוסף של הגדרות:
|
||
|
||
## סיבת עצמו
|
||
> 1. ב**סיבת עצמו** אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום, *או*[^1] את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא כקיים.
|
||
|
||
כאן הוא רק המטבע הלשוני; הפואנטה היא ההגדרה.
|
||
|
||
סיבת עצמו היא *מה שחייב להתקיים* - שהקיום שלו אנו תלוי במשהו אחר, שיצר אותו, והוא לא נוצר מעצמו. קיום הוא חלק בלתי-נפרד מהמהות שלו.
|
||
|
||
> ההגדרות של שפינוזה הן *מילוניות* - שפינוזה לא אומר כאן שיש מן משהו כזה, שאי-קיומו חייב להיות סתירה לוגית. הוא אומר ש*אילו היה משהו כזה*, נכנה אותו **סיבת עצמו**.
|
||
{.is-warning}
|
||
|
||
## עצם
|
||
|
||
> 3. ב**עצם** אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו[^3] ומושג[^2] באמצעות עצמו: כלומר, מה שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שמתוכו הוא צריך להתעצב.
|
||
|
||
**נמצא** ו**מושג** הם סוגי התיאורים בחלק II. שפינוזה, כמו דקארט, פעל כמו אריסטו - אך דייק בו יותר מדקארט. דקארט הניח שהעצם סופי ומוגבל, ולכן כינה אותו *עצם נברא*. אולם, אם עצם מוגדר כמה שקיים בזכות עצמו - כיצד יכול להיות עצם נברא, שתלוי במשהו אחר? שפינוזה שולל זאת.
|
||
|
||
שפינוזה מיישם בצורה לוגית, עקבית, מבלי למצמץ, את הגדרת העצם האריסטותלית - תהיה התוצאה אשר תהיה.
|
||
|
||
בדומה ל[*משל הקו המחולק*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-הקו-המחולק) של אפלטון, שפינוזה מחלק את ההוויה לדרגות שונות: **עצם** הוא מה ש**נמצא** - אנטולוגי, בעוד ש**מושג** הוא מה ש**נתפס** - אפיסטימי.
|
||
|
||
## תואר
|
||
> 4. ב**תואר** אני מבין את מה שהשכל \[אינסופי\][^4] תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את מהותו.
|
||
זו ההגדרה הנבזית ביותר.
|
||
|
||
הדברים שקיימים הם עצם ואופן, ולא שום דבר אחר. *תואר* הוא לא דבר שקיים: כל דבר שנמצא מוכל בתוך עצמו (עצם) או במשהו אחר (אופן); לא יכול להיות שום דבר אחר. אז מה זה תואר?
|
||
|
||
דמיינו שישנו עצם המבטא את עצמו בדרך מסוימת - *פועל*. ה"צינור" שדרכו העצם מבטא את עצמו הוא התואר. ה*תואר* ***אינו סובייקטיבי ואינו שייך לנו*** - אלא פרספקטיבה כפי שנתפסת בידי שכל אינסופי. אנחנו, שאיננו שכל אינסופי, יכולים לתפוס רק היבט צר מתוך התואר הכולל.
|
||
האופן הוא *הצורה שבה אפשר לדבר על הדברים* - הצורה שבה מונהרים כל האופנים.
|
||
|
||
> \[חלק 2,\] משפט 1: המחשבה היא תואר של אלוהים, או אלוהים הוא דבר חושב.
|
||
|
||
> \[חלק 2,\] משפט 2: ההתפשטות היא תואר של אלוהים, או אלוהים הוא דבר מתפשט.
|
||
|
||
כאן אומר שפינוזה, ישנם רק *שני תארים* ש**בכוחנו לתפוס** - המחשבה, והדברים המתפשטים. בניגוד לעצמים הנבדלים של דקארט, אין עצם מתפשט ועצם חושב - אלו שני תארים מקבילים, שמנהירים שני אופנים מקבילים של אותו העצם ממש.
|
||
|
||
## אופן
|
||
> 5. ב**אופן** אני מבין את הפעלות העצם, *או*[^1] את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג.
|
||
|
||
ההגדרה הזו הפוכה מההגדרה השלישית. ***עצם*** הוא דבר עצמאי, מובן בזכות עצמו בלבד, בעוד שה***אופן*** אינו נתפס בלעדי העצם, ואינו עצמאי - אלא קשור בהכרח לעצם.
|
||
|
||
*את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג* הוא ההיפוך של *איננו זקוק למושג של דבר אחר, שמתוכו הוא צריך להתעצב* של העצם.
|
||
|
||
כל קרטיזאני וכל איש דת יקבל את ההגדרות האלה עד כה בלי עוררין. אבל מכאן, ב15 משפטים בלבד, שפינוזה יגרור את ההגדרות האלה לתפיסה הפוכה לחלוטין - למוניזם - וכאן הגאונות של המהפכה שלו.
|
||
|
||
בתפיסתו של שפינוזה, בני האדם הם אופן סופי של אלוהים, שמונכחת בהם הן המחשבה האלוהית וההתפשטות האלוהית. גם כאן, דקארט היה מסכים בגדול - אבל התפיסה שלהם נבדלת: בעוד שהם מסכימים שרוח וחומר שניהם רכיבי מפתח של האדם, אצל שפינוזה הם לא רכיבים נפרדים - אלא אותו הדבר ממש: שני היבטים שונים של אותו הדבר. כך שפינוזה אינו נדרש ל[בעיית הגוף-נפש](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#התיאוריה-הפסיכופיזית-של-דקארט) של דקארט. שפינוזה שולל את הקשר הסיבתי בין הגוף לנפש, משום שהם אותו דבר - אופנים מקבילים של אותו העצם.
|
||
|
||
### אופן אינסופי ישיר ומתווך
|
||
במכתבים לחברים, שפינוזה כי חוקי טבע - כמו תנועה ומנוחה של החומר - הם **אופן אינסופי ישיר** - ביטוי אינסופי של אלוהים. מנגד, פני היקום כולו הם **אופן אינסופי מתווך** של אלוהים.
|
||
|
||
## היחס בין עצם, תואר ואופן
|
||
המציאות השפינוזית מורכבת *רק* מהעצם, ומהאופן - שני משלימים לוגיים. את העצם אין בכוחנו לתפוס במחשבה, אלא דרך *התואר* - הדרך שדרכה העצם והתואר מתגלים לנו.
|
||
|
||
ביהדות, למשל, ברגע הראשון, המציאות כולה אוכלסה על ידי האלוהים. אלא שברגע אחר, התרחשה הבריאה, וכעת המציאות מכילה גם את העולם[^16]. ההנחה הזו בעייתית - משתמע ממנה שאלוהים נאלץ לפנות מקום למשהו זר ממנו, להצטמצם; ניצב בפני אלוהים גבול. איפה שיש את אלוהים, אין את העולם - ואיפה שיש את העולם, אין את אלוהים - ועלינו להסביר את יחסי הגומלין ביניהם.
|
||
|
||
שפינוזה דוחה הגדרה זו על הסף. מרגע שמוצב גבול, הוא קובע, הרי שאין אנו מדברים על אלוהים.
|
||
|
||
|
||
> הריבוי שבאופן אינו ריבוי של חלקים - כמו לבנים המרכיבות חומה - אלא ביטוי של אותו השלם ממש - כמו גלים באוקיינוס. האוקיינוס אינו מורכב מגל, ועוד גל, ועוד גל, כתצרף; הגלים הם ביטוי מרובה של שלם אחיד ופשוט. כך גם העצם והאופן - העצם הוא יחיד, אחיד, בלתי מחולק[^17] - והאופנים הם ביטויים רבים שלו, ולא חלקים המרכיבים שלם.
|
||
{.is-warning}
|
||
|
||
בהיותו חסר גבול, העצם מתואר **בהכרח** באינסוף דרכים שונות. אולם אנו יכולים, כאמור, רק שניים בלבד - חשיבה, והתפשטות. העצם, כמובן הוא גם **דבר** חושב, וגם **דבר** מתפשט.
|
||
|
||
| עצם | | | | |
|
||
| --- | --- | --- | --- | --- |
|
||
| **אופן** | חשיבה | התפשטות | ? | ?? |
|
||
| **תואר** | "חתול" | 🐈 | | |
|
||
|
||
> שפינוזה מייחס *הן* את החשיבה ו*הן* את ההתפשטות לאופן, ולא לקשר סיבתי. עצם ראיית חתול לא *מובילה* למחשבה *"חתול"*; החתול וה"חתול" הם
|
||
*אותו ה**דבר** ממש*, משת נקודות מבט שונות. כך גם **הגוף** וה**נפש** - *אותו **הדבר** ממש*, משני נקודות מבט שונות - שני *אופנים* שונים. כל מושאים מסוימים - מחשבה מסוימות, גוף מסוים - הם *תארים* של אותו האופן.
|
||
{.warning}
|
||
|
||
### סיבתיות
|
||
תפיסתו של שפינוזה גוררת סיבתיות אופקית, סביב האופנים:
|
||
```
|
||
... (סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> ...
|
||
|
||
```
|
||
**אסור** יהיה לי להציב את ה**עצם** כסיבה הישירה לאחד מהאופנים האלו. האופן הזה נובע מהאופן שלפניו, והלה נובע מהאופן שלפניו - *עד אינסוף*. העצם אינו סיבת אף אחד מהם בנפרד - הוא סיבת **כולם**, תמיד. הקשר הזה, והקשר הזה בלבד - התיאור המטאפיזי הזה - הוא סיבתיות אנכית: הדרך שבה סיבת הכל, העצם, מונכח באינסוף אופנים ותארים. הסבר *מדעי* הוא לעולם אופקי; הסבר *פילוסופי* נוטה להיות אנכי.
|
||
|
||
> כאן יוצא שפינוזה כנגד הדת, בטענה שהיא קשר אנכי. *למה הילד קיבל סרטן?* **בגלל אלוהים**. *למה הדבורים אוספות צוף?* **בגלל אלוהים**. הסבר שכזה הוא לא הסבר מדעי; הוא אפילו לא הסבר. הסרטן של הפעוט בלא עוול בכפיו, כמו התנהגותן המופלאה של הדבורים, תוסבר באופנים אחרים - כי הוא אכל אסבסט, או כי יש להן גן מסוים - ולא בגלל העצם. כשם שהאופן ההוא נובע מן העצם, גם האופן הזה נובע מן העצם; לייחוס של אופן מסוים אחד עם עצם אין כוח הסברי.
|
||
|
||
|
||
^היי,^ ^הנה^ ^הדיאגרמה^ ^הזו^ ^שוב.^
|
||
|
||
## אידאה
|
||
|
||
> ב', 3. ב**אידאה** אני מבין מושג של הנפש, שהנפש מעצבת מכיוון שהנה דבר חושב.
|
||
|
||
> ב', 4. ב**אידאה הולמות[^18]** אני מבין אידאה, שבהיותה נדונה כשלעצמה, בלי יחס למושא, יש לה כל התכונות או סימני ההיכר הפניממים של אידאה אמיתית
|
||
|
||
[^18]: מספקת - adequate
|
||
|
||
דקארט מגדיר תוכן מנטלי כ*כל תוכן מחשבתי ממש*. לאידאות שכאלה יכולות להיות מקבילות חומריות, או דברים שהן מצביעות עליהם: יש אידאה של *פיצה*, שמעוררת *רצון לאכול*, ואידאה של *עכביש*, שמעודדת *פחד*. לכל תוכן מחשבתי, יש מקביל חומרי כלשהו. דקארט יקשור ביניהם קשר סיבתי; שפינוזה לא יקשור ביניהם אלא בהתאמה. אני לא מרגיש רעב משום שהקיבה התרוקנה; אלו שני אופנים של אותו הדבר. וכשם שאני ער לשני האופנים האלו, יכולים אינספור אופנים אחרים, שאיני ער להם. כל אלו מתרחשים במקביל.
|
||
|
||
> כאן עולה בעיה אצל שפינוזה - מה קורה כשהמקבילות הזו נשברת? המודעות העצמית למשל, פוגעת בעיקרון הזה - מה המקביל החומרי להבנה שיש לי נפש?
|
||
{.is-danger}
|
||
|
||
## אלוהים
|
||
> 6. ב**אלוהים** אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוך תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית
|
||
|
||
ההשפעה של דקארט מורגשת בהגדרה הזו - במיוחד *יש אינסופי **באופן מוחלט***, שנובע מהשלמות שייחס דקארט לאל. הישות האלוהית כוללת בתוכה את השלמויות כולן - הדברים החיוביים: הטוב, והחוכמה, ולא הרע (היעדר הטוב) או הבורות (היעדר החוכמה).
|
||
|
||
## חופש
|
||
> 7. **חופשי** נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו בדר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסויימת.
|
||
|
||
החופש של שפינוזה אינו חופש *שלילי*, כמו שנהוג לחשוב - לא היעדר כבלים. החופש של שפינוזה הוא *חיובי* - מה שפועל רק מתוך תוכו, מהכרח טבעו, ובהיעדר כוחות חיצוניים.
|
||
|
||
> דמיינו, למשל, שבחרתם לא לאכול מוצרים מן החי, על דעת עצמו, אבל פתאום עברתם ליד מנגל עם *מדליוני פילה ברוטב יין אדום*. הריח נהדר. *לעזאזל עם זה*, אתם עלולים לחשוב, *זה מריח נהדר*, ולאכול. זה לא החופש השפינוזי. אולם, אם תעמדו בפיתוי, אין זה אומר שיש חוק שמנע מכם לאכול - אלא שעשיתם את מה ש*באמת רציתם לעשות*, מתוך הטבע שלו - ולא מתוך כניעה לגחמות ולפיתויים. זהו החופש החיובי של שפינוזה: לא לפעול מכורח הנסיבות, אלא מטבע עצמך כפי שקבעת אותו.
|
||
|
||
זהו פתרון ל[בעיית החירות אצל דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#חירות-ורצון), שמתרץ את הפתרון כבלתי-נתפס על ידינו. היכן שדקארט עדיין סבור שיש חופש, שפינוזה שולל אותו, והוא **דטרמיניסטי לחלוטין**[^10]. האדם הוא ככדור ביליארד[^11], שזז לפי חוקי המכניקה; כל אשליה של חופש היא מבורות של אותם החוקים. *הריני עובר לדבר על בני האדם כאילו היו משטחים, קווים וגופים*, אומר שפינוזה במפורש; האדם הוא כגוף גיאומטרי, כמכונה, ואפילו מחשבותיו אינן אלא סדרה של אסוציאציות על פי חוקי הלוגיקה.
|
||
|
||
אבל איך עולם כזה משאיר מקום לאתיקה (שמו של ספר זה)? הרי המוסר הוא זה שנזרק מהחלון ראשון בעולם דטרמיניסטי. איך מתיימר שפינוזה להעניק לנו *שחרור משיעבוד*, אחרי שהציב כ*חופש* הגדרה שנשגבת מכל בני האדם?
|
||
|
||
> משפט 29: אין בטבע שום דבר מקרי, אלא כל הדברים נקבעים מתוך הכרח הטבע האלוהי להתקיים ולפעול באופן מסוים.
|
||
|
||
*אה, רגע, כל זה הכרחי. אין מה להתאמץ*, אפשר לחשוב אחרי משפט שכזה. זו אינה התפיסה ששפינוזה מנסה להנחיל לנו. זאת לאור המהות של אלוהים (משפט 34) - להיות כוח מחולל. בהיותנו אופן של אלוהים, גם לנו יש יכולת מוגבלת לחולל - לפעול מתוך עצמנו ולא מתוך סיבות חיצוניות בלבד. התפיסה השפינוזית מבקשת, מכורח המחשבה הזו, להניע אותנו לפעול מתוך עצמנו - ולא מתוך הרגש. היא מנסה להצית בנו חופש חיובי - ולא חופש שלילי.
|
||
|
||
## נצח
|
||
> 8. ב**נצח** אני מבין את הקיום עצמו, כל עוד משיגים אותו כנובע באופן הכרחי מתוך הגדרתו בלבד של דבר נצחי[^5].
|
||
|
||
יש קשר עמוק בין *נצחי* - חייב להיות סיבת עצמו - *עצם* ו*חופש* - רק העצם הנצחי הוא חופשי לגמרי.
|
||
|
||
# משפטים
|
||
|
||
> משפט 14: חוץ מאלוהים שום עצם אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.
|
||
|
||
אלוהים קיים, מוכיח שפינוזה במשפט 11. אבל למה שיהיה רק אלוהים? למה שלא יהיו כמה עצמים?
|
||
|
||
אלוהים מוגדר כ**אינסופי באופן מוחלט** - ולכן לא יכול להיות עצם אחר. כי אם יש שני עצמים, יש שלב שאחד מפסיק, ואחר מתחיל; אם אין סוף, הרי שלא יכול להיות עוד עצם!
|
||
|
||
אלוהים הוא יש *אינסופי באופן מוחלט* לא רק מסוגו - אפילו היקום אינו אינסופי כמו אלוהים. התובנה הזו היא ליבה הפועם של התפיסה ה*מוניסטית* של שפינוזה, בניגוד לדואליזם הקרטזיאני: אין שני דברים - גוף ונפש - אלא דבר אחד ויחיד, ולא יכול להיות שום דבר אחר.
|
||
|
||
הגוף והנפש, לפי שפינוזה, הם רק *אופנים* של העצם היחיד - האלוהים. הגל מושל את האופנים לגלים בים: ביטוי של הטבע, אבל לא *חלק* מהים.
|
||
|
||
> משפט 15[^6]: כל מה שנמצא, נמצא באלוהים, ובלי אלוהים שום דבר אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.
|
||
|
||
אנו בסך הכל ביטוי של האלוהים; איננו חלק, כמו פיסת עוגה מתוך העוגה, אלא אופן - ביטוי - לדבר היחיד שיש.
|
||
|
||
האלוהים השפינוזי, בניגוד לקרטזיאני, אינו **טוב**; **טוב** נובע מהבריאה, אבל אלוהים של שפינוזה אינו בורא, ואינו בעל *טוב* או *רע*; אלוהים הוא הטבע, מה שיש - ולטבע אין ערך טוב או לא טוב.
|
||
|
||
מתוך אלוהים, ינבעו דברים אינסופיים - למשל, פני היקום כולו הם אופן אינסופי. אנחנו גלים בים - אופן סופי - שתופסים רק חלק מסוים.
|
||
|
||
|
||
> משפט 34: עוצמתו של אלוהים היא מהותו עצמה.
|
||
|
||
אמנם ישנם אינסוף תארים לאלוהים - העצם היחיד - אך מהותו היא אחת. לאלוהים יש שכל אינסופי - המבין הכל[^12]. הוא עוצמה של גרימה סיבתית - אופן ההתפשטות, סיבה של תולדות, לחולל שינויים. העוצמה הזו היא מהותו של אלוהים. אין *פוטנציאל* בתפיסה השפינוזית - מה שיכול להיות ממומש, ממומש בהכרח; כל מה שקיים, קיים בהכרח.
|
||
|
||
|
||
[^1]: ה*או* הזה אינו דיסיונקציה לוגית - הוא מגיע מהמילה *cive* בלטינית, שמשמעותה *כלומר*, או *במילים אחרות*...
|
||
[^2]: קרי, *נתפס*, *מובן* - concieved
|
||
[^3]: *in sed* בלטינית - *כשלעצמו* (יש להיזהר - קאנט יעלוב בהגדרה הזו)
|
||
[^4]: התוספת הזו חוסכת "מאות שנים", לפי ארנון.
|
||
[^5]: "אלוהים אדירים, כמה קשה להבין את זה".
|
||
[^6]: משפט זה מכונה משפט ה*פאן-תאיזם* - זיהוי של האל והטבע כאותו הדבר.
|
||
[^10]: מעט מאוד פילוסופיים מחזיקים בדעה כזו (לרבות שופנהאואר - שטען כי *אם תיתן לאבן לחשוב ותזרוק אותה, היא תחשוב שהיא מעופפת*). ובניגוד אף לאלו - שפינוזה לא מציע *לפרוץ את הדטרמיניזם*, ועוד העיז להבטיח אושר למי שמבין אותו.
|
||
[^11]: והחיים אולי סוג של *שפינוזהפול*.
|
||
[^12]:
|
||
|
||
> משפט 26: דבר שנקבע לפעול משהו, נקבע כך בהכרח על ידי אלוהים; ומה שלא נקבע על ידי אלוהים, אינו יכול לקבוע את עצמו לפעול שום דבר.
|
||
|
||
> משפט 27:
|
||
|
||
# אקסיומות
|
||
|
||
> 1. כל מה שנמצא, נמצא או בתוך עצמו או בתוך זולתו.
|
||
|
||
שפינוזה מדבר כאן על העצם והאופן. העצם נמצא בתוך עצמו, והאופן קיים בתוך העצם.
|
||
|
||
> 2. מה שאינו יכול להיות מושג באמצעות זולתו, חייב להיות מושג באמצעות עצמו.
|
||
|
||
|
||
> 3. מתוך סיבה נתונה קבועה ומסוימת נובעת בהכרח תולדה; ולהפך, אם לא נתונה סיבה קבועה ומסוימת, אי אפשר שתנבע ממנה שום תולדה.[^12]
|
||
|
||
בקיצור:
|
||
`p->q = ~q->~p`
|
||
`p->q = ~p->~q`
|
||
הביטוי השני הוא כשל לוגי לכאורה, אך לא באמת - שפינוזה ואריסטו שניהם עומדים על כך: לדעת משהו זה לדעת את סיבתו; לא לדעת את סיבתו זה לא לדעת אותו. מתוך סיבה תנבע תולדה - אם לא תופיע סיבה, לא תופיע התולדה.
|
||
|
||
> מעישון \(p), נובע סרטן (q); אך אם לא עישנתי (~p) אין פירוש הדבר שלא קיבלתי סרטן (q) - אולי *לעסתי אסבסט*. לפיכך אנחנו שוללים את
|
||
`~q->~p`
|
||
|
||
|
||
אך מה אומרים כאן אריסטו ושפינוזה?
|
||
אנו לא מדברים על תחשיבים לוגים, אלא על טבע המציאות. בתרחיש הזה, אני לא יודע שעישון הוא ה*סיבה* לסרטן - ודאי יש עוד אינספור סיבות לסרטן. רק אם אדע את כל הסיבות האלה, אוכל להגיד שאני *יודע* שעישון גורם לסרטן. אין כאן כשל לוגי - אלא כשל אפיסטמי: אני לא יודע את הסיבה במלואה, החופפת את התולדה במלואה. אנחנו לא רק משרשרים כאן מחשבות לוגית - אלא משרשים אותם על טבע המציאות. הלוגיקה היא תנאי שלילי לאמת - בלי לוגיקה, אין אמת. אולם, אין משמעות הדבר שדי במחשבה לוגית לאמת וכל האמת. שפינוזה לא שואף למבנה תקף - אלא למבנה נאות.
|
||
|
||
לכן מתחיל שפינוזה לעגן את המציאות ב**אל**. היכן שהעוגן של דקארט הוא האני, ה[*קוגיטו*](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#fnref12), שפינוזה מתחיל את התהליך הלוגי בעוגן הארכימדי הראשוני הן של הלוגיקה והן של המציאות.
|
||
|
||
> משפט 11: אלוהים, או העצם בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית, קיים בהכרח.
|
||
|
||
זוהי הנקודה הארכימדית של שפינוזה. כאן אנו פורצים מן עולם עם המחשבה אל המציאות. יש אלוהים - לא במקרה, לא אולי, לא כי נתקלנו בו במסדרון - אלא משיקולים אפריוריים.
|
||
|
||
|
||
> משפט 16: מתוך הכרח הטבע האלוהי צריך לנבוע אינסוף \[של דברים\] באינסוף של אופנים (כלומר, כל מה שיכול להיכלל בתחומו של שכל אינסופי).
|
||
|
||
> משפט 17: אלוהים פועל מתוך חוקי טבעו בלבד, ואינו כפוי על ידי אף אחד.
|
||
|
||
> משפט 18: אלוהים הוא סיבתם האימננטית[^13] ולא הטרנזיטיבית[^14] של כל הדברים.
|
||
|
||
ראו את הניסוח של המשפט הזה. לא *אין אלוהים, יש רק עולם* האתאיסטי - אלא יש אלוהים, *והוא* העולם.
|
||
|
||
|
||
> ב', 2. האדם חושב.
|
||
|
||
האקסיומה הזו קריטית להגות של שפינוזה. האדם מטבעו חושב, וכשהוא עושה זאת - הוא אופן לחשיבה של האל.
|
||
|
||
[^12]: *אנחנו נתעכב על האקסיומה הזו*, אומר דן, *ולו משום שזה עדיין **רודף אותי***.
|
||
[^13]: שוכנת פנים.
|
||
[^14]: הנמסרת מבחוץ.
|
||
[^15]: ולא בקטע של *ניו אייג'* (אני אומר את זה כגנאי), כמו ב*פרדס חנה כרכור*, אומר דן
|
||
[^16]: הכוונה היא לא לגוף אחד, כמו כדור הארץ, אלא לטבע, ל[פיזיס (φύσεις)](/פילוסופיה/יוונית) - המציאות המתקיימת מכוח עצמה.
|
||
[^17]: אני לא מאמין, זה עוד פעם [פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס) |