4.0 KiB
title
| title |
|---|
| פסיכואנליזה התייחסותית |
!!! is-warning "לא מוכן :("
בשנות ה-80 התיאוריה הבינאישית השפיעה על פסיכואנליטיקאים אמריקאים, ובראשם סטיבן מיטשל, שפיתחו את הפרדיגמה של הפסיכואנליזה ההתייחסותית. גישה זו מייצגת אינטגרציה של יחסי-אובייקט ופסיכואנליזה בינאישית, וקובעת שהמוטיבציה העיקרית של האדם היא מעורבות ביחסים.
תפיסות מרכזיות
לפי מיטשל, האישיות היא מערך של קונפיגורציות עצמי-אחר שנוצרו בקשרים טעוני רגשות. בניגוד לפרויד, שראה את המטפל כמפרש אובייקטיבי של תכנים לא מודעים, הגישה ההתייחסותית מדגישה את הקונסטרוקטיביזם של הקונפיגורציות הללו - האנליטיקאי אינו "יודע" ומספר למטופל, אלא שותף בבניית הבנה משותפת.
ברומברג הרחיב את התיאוריה והתמקד במצבי עצמי דיסוציאטיביים. לדידו, האינטגרציה של מצבי העצמי השונים היא ההישג ההתפתחותי המרכזי. למשל, היכולת להכיר בכך שאני יכול להיות גם חזק וגם חלש, גם מצליח וגם נכשל, מבלי שזה יערער את תחושת העצמי השלמה שלי.
TWO-PERSON PSYCHOLOGY
ארון הדגיש שהיחסים הטיפוליים הם הדדיים, גם אם לא סימטריים, ולכן החקירה היא דו-כיוונית. חשיפה של המטפל, במינון מתאים, מאפשרת התבוננות על קונפיגורציות התייחסותיות. זוהי תפיסה של "פסיכולוגיה של שני אנשים" בניגוד לפסיכולוגיה של אדם אחד שמנותח על ידי מומחה אובייקטיבי.
אוגדן פיתח את המושג "השלישי האנליטי" - הרעיון שהדיאדה הטיפולית מייצרת מצב אינטרסובייקטיבי ייחודי דרך תהליכים של הזדהות השלכתית. בדומה לאמירתו המפורסמת של ויניקוט ש"אין דבר כזה תינוק" (ללא אם), אוגדן טוען שאין דבר כזה מטפל או מטופל במנותק מהיחסים ביניהם.
משמעות קלינית
בפסיכואנליזה ההתייחסותית, העצמי נתפס כמורכב ממצבי עצמי רבים שתמיד מכילים את העצמי והאחר. פסיכופתולוגיה מאופיינת כקונפליקט בין מצבי העצמי האלה. לכן, טיפול טוב מובן כיכולת להיות בדיאלוג בין מצבי עצמי שונים.
הטיפול מכוון להגיע לדיאלקטיקה - היכולת להכיל את כל החלקים של העצמי, גם כשהם סותרים, ולראות בהם עניין. לדוגמה, היכולת לומר "אני מרגיש שאני כושל כהורה, אבל אני גם יודע שהילדים שלי רואים בי חלקים טובים". או "אני לא מצליח לפרסם במקומות הכי יוקרתיים, אבל אני מרגיש שעבודתי משמעותית עבורי ועבור הסובבים אותי".
מחקר שערך מאהלר ועמיתיו בחן את ההתפתחות הטיפולית דרך המעבר ממצבי עצמי דיסוציאטיביים למצבים דיאלקטיים יותר. המחקר הראה שבטיפולים מוצלחים הייתה תנועה קוואדרטית של מצבי העצמי - ירידה ראשונית ביכולת האינטגרציה, שאפשרה לאחר מכן עלייה משמעותית ביכולת לשאת דיאלקטיקה בין החלקים השונים. בנוסף, נמצאה התאמה גדולה יותר בין מצבי העצמי של המטפל והמטופל בטיפולים המוצלחים יותר.