study/פילוסופיה/חדשה/ניטשה/מעבר_לטוב_ולרוע.md

title: מעבר לטוב ולרוע

!!! info "טקסט"
	[(אנגלית) טקסט - מעבר לטוב ולרוע](/פילוסופיה/חדשה/ניטשה/BGE.pdf), [עברית](/פילוסופיה/חדשה/ניטשה/מטר.pdf)



## למי הספר נכתב?

הפחד של ניטשה מהאדם האחרון עמוק מאוד - ולכן הוא מוכן לכתוב את חומר הנפץ שלו גלוי לכל, בניסיון נואש למנוע את התוצאה הזו. 

*מעבר לטוב ולרוע* נועד למצוא או ליצור את השליחים ש,יחד עם ניטשה, יהיו חומר הנפץ שיביא את העתיד.

ניטשה, כאמור, הוא פילוסוף נדיר - לא רק שהשאיר לנו את הכתבים שלו, ולא רק שהשאיר לנו את סדנת העבודה שלנו, הוא השאיר לנו את מה *שהוא חושב על הכתבים שלו* - בהקדמה ל*Ecce homo*. ניטשה, שצפה שאיש לא יבין אותו בזמנו, התעקש להשאיר אחריו את המחשבות האלה לשליחים שעתידים לבוא.

לכן, יש קטע של ניטשה אודות *כל ספר שכתב* ב*Ecce homo*, לרבות על *מעבר לטוב ולרוע*.

!!! info "[טקסט - על *מעבר לטוב ולרוע* (Ecce Homo)](/פילוסופיה/חדשה/ניטשה/ecce homo.pdf)"

> את המשימה לשנים שלאחר-מכן מצאתי מותווית מראש בחומרה רבה. אחרי שהוגשם חלקה הראשון, המחייב, של משימתי, הגיע תורה של מחציתה *ה ש ו ל ל ת*: שינוי הערכים הקיימים עצמם, המלחמה הגדולה, כשף העלאתו של יום ההכרעה, עם אלה נמנית ההשתעות האיטית אחר קרובים, קרובים אשר יושיטו לי יד למלאכת *ה ה ר ס*. מכאן ואילך כל כתבי קרסי חכה הם: בקיאותי בקרסים אולי אינה נופלת מזו של האחרים... ואם לא עלה בחכתי דבר, לא בי האשמה. *ל א  ה י ו  ד ג י ם*.
> 
> > *מעבר לטוב ולרוע, פתיחה לפילוסופיה של העתיד*, מתוך *הנה האיש (Ecce Homo)*


ניטשה מתאר את *מעבר לטוב ולרוע* כספר שלילת המודרנה. *כה אמר זרתוסטרא* הוא ה*Ja Sagen* - *אמירת כן* לחיים, בעוד שמעבר לטוב ולרוע הוא ה*Nein-sagen* - אמירת הלא לנצרות, לאפלטון ולכל מה שהפילוסופיה הולידה עד עכשיו - עד הניהיליזם, והבורגני שלא מבין שהוא אינו אלא חילון הנצרות.

ניטשה כותב לנו מפורש מה הוא עומד לבקר - את המדע, האומנות, הדת, הפוליטיקה - ותוקף את הרחמנות והשוויון. ניטשה מוכן להיות **אכזרי**[^50] - מוכן להסב כאב, *בעיקר לעצמו*.

ניטשה מפחד מהגורל הקרב של האדם האירופי, שעוצב בצל הנצרות, הגם שאינו נוצרי בעצמו. הוא מפחד שהאדם יסיים את סיפורו בחרפה, בלי תחושת *נשגבות*, כפרות מפוטמות, *ממצמצים בעיניהם*. הוא מחפש שותפים - *הרוחות הטובות* - שיבשרו את העלאדם.

ב*Νietchze's Task*, Lampert כותב שאותם פילוסופי העתיד הם אלו שתפקידם לשקם את המין האנושי, אחרי קריסת האלוהות הישנה. אפלטון מוכן *לבחון* את העניין ב[פוליטאה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה), אבל לא העלה על דעתו שהפילוסופיה *תתקן* את הטבע האנושי ואת ההיסטוריה כולה.

למרות היריבות המרה ביניהם, ניטשה כן מניח את התפקיד הזה על הפילוסוף. היכן שאפלטון ואריסטו ודאי היו אומרים שזה מסוכן מדי, ושהם לא מסוגלים לעשות את זה (תראו מה קרה לפילוסוף של אפלטון); ניטשה ודאי היה משיב שה*פרונסיס* φρόνησις - שיקול הדעת המעשי של אריסטו - הוא נחלת העבר.


## הפילוסופיה כאישה

> 
> Supposing truth is a woman - what then?[^1] Are there not grounds for the suspicion that all philosophers, insofar as they were dogmatists, have been very inexpert about women? That the gruesome seriousness, the clumsy obtrusiveness with which they have usually approached truth so far have been awkward and very improper methods for winning a woman's heart?

ניטשה מדמה כאן את הפילוסופיה לחיזור אחר אישה. המחזר - שכדאי שיהיה מסתורי ועם כבוד עצמי - חותר לתפוס בעלות על האישה. אבל השלומיאלים האלה[^2], שרודפים כבר 2,500 שנה - אף אחד מהם לא השיג את מבוקשו. אולי, שואל ניטשה, הבעיה היא לא ב*אישה*[^3], אלא עם הגברים?

> Speaking seriously, there are good reasons why all philosophical dogmatizing, however solemn and definitive its airs used to be, may nevertheless have been no more than a childishness and tyronism. And perhaps the time is at hand when it will be comprehended again and again *how little* used to be sufficient to furnish the cornerstone for such sublime and philosophers' edifices as the dogmatists have built so far: any old popular superstition from time immemorial (like the soul superstition which, in the form of the subject and ego superstition, has not even yet ceased to do mischeif); some play on words perhaps, a seduction by grammar, or an audacious generalization of very narrow, very personal, very human, all too human facts.

ניטשה מושל את החיזור אחר האמת כמו מרדף אחרי ה*crush* בתיכון, והפילוסופים לנערים מבולבלים, ובונים ככה מגדלים באוויר - כמו [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט) ו[אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון). כמו שב[*משתה*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה) הגברים יושבים כולם ומלרלרים על תשוקה עד ש*דיוטימה* מעמידה אותם במקומם, כך מציב ניטשה את הגברים כאן בטעותם. ניטשה טוען, שבעצם סוקראטס לא למד שום דבר מדיוטימה - עובדה; הם לא השיגו את האמת. 


ב*דוגמטיזם*, ניטשה כותב כל פילוסופיה שמציבה *מעבר*, החל מאפלטון, דרך הנצרות (*אפלטוניזם להמונים*) ועד קאנט; כל דבר שמדבר על *מטאפיזיקה*, במובן של משהו מעבר לעולם. אפלטון, במובן מסוים, הכין את הפילוסופיה ליפול לחיקה של הדת. 

ניטשה יורק כאן אש וגופרית על אפלטון. אבל בסעיף 191, הוא יודע גם להכיר בו - 

> Plato, more innocent in such matters and lacking the craftiness of the plebian[^4], wanted to employ all hist strength - the greatest strength any philosopher so far has had at his disposal - to prove to himself that reason and instinct of themselves tend toward one goal, the good, "God". And since Plato, all theologians and philosophers are on the same track - that is, in moral matters it has so far been instinct, or what the Christians call "faith", or "the herd", as I put it, has triumphed.


ניטשה מצית מחדש את [העימות בין *פארמנידס* - שקובע ש*הכל קבוע*, לבין *היראקליטוס*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/תיאיטיטוס#הזיהוי-עם-פרוטאגוראס), שקובע שהכל זורם, ו*צבא המשוררים של הומרוס* שמצדד בו. ניטשה, כפילוסוף, דוגל בצד ההיראקליטאי.


> Let us not be ungrateful to it, although it must certainly be conceded that the worst, most durable, and most dangerous of all error was a dogmatist's error - namely, Plato's invention of the pure spirit and the good as such.
> 
> > Preface

אבל למה שלא נהיה כפויי טובה לאפלטון, שהוליך אותנו שולל? כל תפיסת עולם דוגמטית יוצרת אצל המאמינים דריכות אדירה - אנרגיה שמושקעת בחיפוש אחר האמת. **רק בזכות טעויות כאלה** מתפתחים דברים כמו אומנות, מדע, וחיפוש אחר האמת. השקר, אומר ניטשה, יכול להיות חשוב בהרבה מעבר לאמת.

!!! info " [טקסט - הבעיה של סוקראטס (*שקיעת האלילים*)](/פילוסופיה/חדשה/ניטשה/סוקראטס.pdf)"

השקר יכול להניע את החברה. האם החיילים האתונאים יכולים להרשות לעצמם לשאול בשדה הקרב, *רגע, מה זה אומץ?* איך חברה יכולה להתנהל ככה? בעצם, ניטשה מצדד באתונאים ב[אפולוגיה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה), וקובע - סוקראטס היה חומצה לחברה היוונית; סוקראטס אשם! 

ניטשה ניצב כיריב מר של אפלטון וסוקראטס, אבל לא בז לו; הוא מאמין שההתגברות עליהם יפרוק את כל המתח והאנרגיה שהצטברו, וייצור מהם משהו טוב. 


זו המלחמה שניצבת לפתחנו, ועכשיו ניטשה יירה את היריה הראשונה[^5].  על הכף ניצבת התרבות המערבית כולה.

## מבנה

ב*מעבר לטוב ולרוע* יש תשעה פרקים, ושיר בסיום. 

!!! info "[טקסט - שטראוס](/פילוסופיה/חדשה/ניטשה/Strauss.pdf)"


> The book consists of nine chapters. The third chapter is devoted to religion. The headings of the fourth chapter ("Sayings and interludes") does not indicate a subject matter; that chapter is distinguished from all other chapters by the fact that it consists exclusively of short aphorisms. The last five chapters are devoted to morals and politics. The book as a whole consists then of two main parts which are separated from one another by about 123 "Sayings and interludes"; the first of the two parts is devoted chiefly to philosophy and religion and the second chiefly to morals and politics. Philosophy and religion, it seems, belong together - belong more closely together than philosophy and the city.
> 
> > Strauss, *Notes on the plan of Nietzche's Beyond Good and Evil*, p. 176.

שטראוס מחלק את הספר למאבק בין שני צירים - הפילוסופיה והאמונה. סוקראטס כנוע לחלוטין לדת - הוא מזכיר את המנהגים והאלים - ואפלטון מנסה לכל היותר לשייף אותה קצת. אריסטו מתאר את הדת כ*סיפורים*, שיש לזקק מתוכם את האמת - במיוחד סביב המוות והאלוהות, והשאר זה קישוטים להמון. 

הנצרות והיהדות, לעומת זאת, הן דתות התגלות - והן טוענות לאמת גלויה, דרך טקסטים. לכן, הנצרות, היהדות והאיסלאם טוענות לכתר האמת; הן טוענות להשלמת הפילוסופיה. לכן ניטשה לא יכול להתייחס אליהן כפי שאריסטו מתייחס לדת - יש כאן מאבק שליטה ברור. או שהפילוסופיה תהיה כלי בשירות הדת, או להיפך. מי שישלוט בין השניים הוא זה שיכתיב את הפוליטיקה ואת המוסר - ולכן החלוקה הזו של הספר.

ניטשה חותר, בעמדות החיוביות שלו, לכונן *Grosspolitik* - פוליטיקה גדולה, עולמית - חדשה. 




## הרצון לאמת - יש כזה בכלל?

> The will to truth which will still tempt us to many a venture, that famous truthfulness of which all philosophers so far have spoken with respect - what questions has this will to truth not laid before us! What strange; wicked, questionable questions! That is a long story even now - and yet it seems as if it had scarcely begun. Is it any wonder that we should finally become suspicious, lose patience, and turn away impatiently? that we should finally learn from this Sphinx to ask questions, too? Who is it really that puts questions to us here? What in us really wants "truth"?
> 
> > On the prejudices of philosophers, 1


את מי ניטשה תוקף? את הילדים של סוקראטס, אפלטון ואריסטו, וכמיהתם ל**אמת** - כפי שאומר אריסטו - 

> כל בני האדם חושקים מטבעם לדעת
> 
> > [אריסטו, מטאפיזיקה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה)

אבל האם הוא בכלל שם? האם באמת יש לנו רצון לאמת? אולי ככה אנחנו מכנים משהו אחר, וה*אמת* היא כסות מוסרנית כזו לדחף אחר?

> Indeed we came to a long halt at the question about the cause of this will - until we finally came to a complete stop before a still more basic question. We asked about the value of this will. Suppose we want truth: why not rather untruth? and uncertainty? even ignorance? The problem of the value of truth came before us - or was it we who came before the problem? Who of us is Oedipus here? Who the Sphinx?

אם כל אותם מחזרים היו *באמת* יסודיים, היו מתחילים בהתחלה - *האם* יש לנו רצון לאמת? האם היא באמת טובה לנו? ניטשה מציב את עצמו כאדיפוס החדש - ומערער על ההנחה הבסיסית הזו. ניטשה מנסה לבתק את הקשר בין *אמת* ל*טוב*, שנובע מאידאת הטוב האפלטונית.

האם המין האנושי יכול לשרוד בתמונה אחרת לגמרי של טבע ואמת?

> We are making an experiment with the truth; perhaps humanity will perish because of this experiment. Well, on with it!
> 
> > Nietzsche

הפילוסופיה, משום שלא שאלה את השאלות האלו, היא רק אוסף של דעות קטנות, אומר ניטשה.

> How could anything originate out of Its opposite? for example, truth out of error? or the will to truth out of the will to deception? or selfless deeds out of selfishness? or the pure and sunlike gaze of the sage out of lust? Such origins are impossible; whoever dreams of them is a fool, indeed worse; the things of the highest value must have another, peculiar origin - they cannot be derived from this transitory, seductive, deceptive, paltry world, from this turmoil of delusion and lust. Rather from the lap of Being, the intransitory. the hidden god, the 'thing-in-itself'[^6] - there must be
their basis, and nowhere else.
>
> This way of judging constitutes the typical prejudgment and prejudice which give away the metaphysicians of all ages; this kind of valuations in the background of all their logical procedures[^7]; it is on account of this "faith" that they trouble themselves about "knowledge," about something that is finally baptized solemnly as "the truth."
>
> > 2


המטאפיזיקאים כולם קובעים את האמת כנובעת מתוך ה*נצחי*, המעבר, ולא מהארצי ומהחולף. האמנם, שואל ניטשה? אולי נחפש אותו *דווקא* כן, בארצי ובחולף!

> For one may doubt, first, whether there are any opposites at all, and secondly whether these popular valuations and opposite values on which the metaphysicians put their seal, are not perhaps merely foreground estimates, only provisional perspectives, perhaps even from some nook, perhaps from below, frog perspectives, as it were, to borrow an expression painters use. For all the value that the true, the truthful, the selfless may deserve, it would still be possible that a higher and more fundamental value for life might have to be ascribed to deception, selfishness, and lust. It might even be possible that what constitutes the value of these good and revered things is precisely that they are insidiously related, tied to, and involved with these wicked, seemingly opposite things - maybe even one with them in essence. Maybe!
> 
> > 2


> After having looked long enough between the philosopher's lines and fingers. I say to myself: by far the greater part of conscious thinking must still be included among instinctive activities, and that goes even for philosophical thinking. We have to relearn here, as one has had to relearn about heredity and what is "innate." As the act of birth deserves no consideration in the whole process and procedure of heredity, so "being conscious is not in any decisive sense the opposite of what is instinctive: most of the conscious thinking of a philosopher is secretly guided and forced into certain channels by his instincts.
>
> > 3


הפילוסופים הקדמונים מחפשים כל הזמן להשתחרר מהגוף[^8]. לעומתם, ניטשה אומר ההיפך - כל פילוסופיה היא נקודת מבט מסוימת, אינסטינקט בגופו של הפילוסוף הכותב, *ביוגרפיה*. זוהי עמדת ה*Perspectivism* - כולנו רק נקודות מבט מסוימות - אבל בשלב מסוים, ניטשה ייאלץ להגיד, *אבל שלי הנכונה* - ואפלטון מחכה לו מאחורי הפרגוד ויתפוצץ מצחוק.

!!! warning "זה שניטשה אומר שהפילוסופיה של אפלטון היא פשוט מבע שלו, **לא אומר שזה דבר רע!** הרי לפני ניטשה, אין אופציה אחרת."



> Gradually it has become clear to me what every great philosophy so far has been: namely, the personal confession of its author and a kind of involuntary and unconscious memoir; also that the moral (or immoral) intentions in every philosophy constituted the real germ of life from which the whole plant bad grown. Indeed, if one would explain bow the abstrusest metaphysical claims of a philosopher really came about, it is always well (and wise) to ask first: at what morality does all this (does he) aim? Accordingly, I do not believe that a "drive to knowledge" is the father of philosophy; but rather that another drive has, here as elsewhere, employed understanding (and misunderstanding) as a mere instrument. 
> 
> > 6

כל פילוסופיה, אומר ניטשה, מתיימר לעצב את העולם לפי העמדה המוסרית שלו בפילוסופיה שלו; אין באף פילוסוף צד שאיננו אישי - הכל אישי! אפילו העמדה המדעית - שמה שאמיתי הוא רק מה שאפשר לספור[^9] - היא אישית.

ואולי דווקא השקרים הם אלו שינתבו את האנרגיה הנפשית שהצטברה לעבר יצירה. 

האם ניטשה רוצה לוותר על האמת? דווקא *לא* - ניטשה ימשיך לטעון טענות חיוביות - אבל הוא מנסה לשנות את חוקי המשחק; הפילוסופיה לא כחשיפה איטית של אמת קבועה, אלא התהוות של אמת - העמדה ההירקליטאית - **אין *הווה*, יש רק *מתהווה***[^10].


מכאן והלאה, ניטשה מנסה לנתח את הפסיכולוגיה של הפילוסופים הקודמים - והעמדות שלהם כתסביכים נפשיים.

> How malicious philosophers can be! I know of nothing more
venomous than the joke Epicurus permitted himself against Plato
and the Platonists; be called them Dionysiokolakes. That means
literally - and this is the foreground meaning - "flatterers of Dionysius," in other words, tyrant's baggage and lickspittles but in addition to this he also wants to say, "they are all *actors*, there is nothing genuine about them" (for Dionyskolax was a popular name for an actor). And the latter is really the-malice that Epicurus aimed at Plato: he was peeved by the grandiose manner, the *mise en scene* at which Plato and his disciples were so expert-at which Epicurus was not an expert-be, that old schoolmaster from Samos, who sat, hidden away, in his little garden at Athens and wrote three hundred books-who knows? perhaps from rage and ambition, against Plato? It took a hundred years until Greece found out who this garden god, Epicurus, had been. - Did they find out?
>
> > 7


ברכילות הזולה הזו, ניטשה מתאר מאבק בין דואליזם אפלטוני למטריאליזם היווני, שאפיקורוס היה יורשו. אפלטון ניצח כי אפלטון היה ראוותן, היכן שאפיקורוס הסתתר בגן שלו. אפלטון ניצח *לא כי היה יותר טוב*, אלא כי היה יותר חזק - הנסיך צ'ארלס של אתונה![^11]

ניטשה רואה את עצמו במובן מסוים ממשיכו של אפיקורוס, של הפילוסופיה הארצית.

> According to nature" you want to live? O you noble Stoics, what deceptive words these are I Imagine a being like nature, wasteful beyond measure, indifferent beyond measure, without purposes and consideration, without mercy and justice, fertile and desolate and uncertain at the same time; imagine indifference it.. self as a power-how could you live according to this indifference?
>
> > 9 


*Κατα Πηυσιν Ζεν* - לחיות לפי הטבע - הוא המוטו הסטואי. 

הסטואים האמינו בלוגוס טבעי, דטרמיניסטי, וטוב - וסברו שהדבר היחיד שבשליטתנו הוא *היחס* שלנו ללוגוס הטבעי הזה - ולהשתחרר מהאכפתיות - *Aταραχια*; היעדר מועקה, השלמה.

ניטשה לא נכנס לבוץ הסטואי - הוא ישר שואל, *מניין לכם שזה הטבע?* איך בכלל תחיו בהתאם לדבר הזה, בזבזני וחסר אכפתיות? מאיפה הנחת ה*תכלית* של הטבע? הסטואיקנים, כמו כל פילוסוף, *יוצרים* תמונת עולם.

אבל האם ניטשה בז לסטואים לגמרי? 

> In truth, the matter is altogether different: while you pretend rapturously to read the canon of your law in nature, you want something opposite. you strange actors and self-deceivers! Your pride wants to impose your morality, your ideal, on nature-even on nature-and incorporate them in her; you demand that she should be nature "according to the Stoa," and you would like all existence to exist only after your own Imagc-as an immense eternal glorification and generalization of Stoicism. For all your love of truth, you have forced yourselves so long[^12], so persistently, so rigidly-hypnotically to see Nature the wrong way, namely Stoically, that you are no longer able to see her differently. 
>
> > 9


אתם לא חיים לפי הסטואה, אומר ניטשה - *אתם אומרים לטבע להיות סטואה!*

> But this is an ancient, eternal story: what formerly happened with the Stoics still happens today, too. as soon as any philosophy begins to believe in itself. It always creates the world in its own image; it cannot do otherwise. Philosophy is this tyrannical drive it.. self, the most spiritual will to power, to the 'creation of the world,' to the *causa prima*[^13].
> 
> > 9


אותה הפילוסופיה הסטואית התמימה אינה כניעה לטבע - היא רצון לעוצמה, *לטבוע* את הטבע, אומר ניטשה - והיכן שהאחרים אינם היו מודעים לכך, *אני*, ניטשה, מודע לזה!


והוא לא מסתפק בסטואים - ניטשה מפנה כעת את חמת הזעם שלו לעת המודרנית, ולקאנט.

בעיניי ניטשה, קאנט הוא הגרסא המודרנית לרצון לשלטון של הפילוסופיה. [ההבדל שהוא קובע בין עולם התופעות לדברים כשלעצמם](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת) מנסה להילחם ב[מטריאליזם היומיאני](/פילוסופיה/חדשה/יום/מסכת), ולהציל את המוסר; בעיני ניטשה, קאנט הוא כוח מרדים מאימת המטריאליזם - כוח גולמי, חסר תכלית. אבל הנה, גם לקאנט יש עוצמה אדירה - רק חבל שהלך אחורה, ולא קדימה!

> The main thing about them \[Kantians] is not that they wish to go "back," but that they wish to get-away. A little more strength, flight, courage, and artistic power, and they would want to rise - not return!
> 
> > 10



>  As for materialistic atomism, it is one of the best refuted theories there are, and in Europe perhaps no one in the learned world is now so unscholarly as to attach serious significance to it, except for convenient 'household use (as an abbreviation of the means of expression)-thanks chiefly to the Dalmatian Boscovich[^15[]]: be and the Pole Corpernicus have been the greatest and most successful opponents of visual evidence so far. For while Copernicus has persuaded us to believe, contrary to all the senses, that the earth does not stand fast, Boscovich has taught us to abjure the belief in the last part of the earth that "stood fast" - the belief in "substance," in "matter," in the earth-residuum and particle-atom: it is the greatest triumph over the senses that has been gained on earth so far.
>  
> > 12


אנחנו אוהבים לחשוב שהאטומיזם, המדע המודרני, הוא הפגיון שהרג את הנצרות[^14]. 
ניטשה מסכים עם זה במידת מה - המדע ערער את האמונה - אבל העמדה הזו היא הרי מופרכת לחלוטין, אף אחד לא לוקח אותה ברצינות![^16]

ניטשה שמח לאידו של המטריאליזם הפשוט, ותוקף בהמשך הסעיף אטומיזם נוסף - *אטומיזם של הנפש*, שסבור שיש נפש אלוהית, ונפש אחידה בכלל[^17]; נפש, הוא אומר, היא *ריבוי*.

> Physiologists should think before putting down the instinct of self-preservation as the cardinal instinct of an organic being. A living thing seeks above all to discharge its strength - life itself is will to power self-preservation is only one of the indirect and most frequent results. 
> 
> In short, here as everywhere else, let us beware of superfluous teleological principles-one of which is the instinct of self preservation (we owe it to Spinoza's inconsistency). Thus method, which must be essentially economy of principles, demands it.
> 
> > 13


## פרק 1 - השתלטות ניטשאנית עוינת

> Adventavit asinius,
> 
> Pulcher et fortissimus
>---
> החמור הגיע, יפה ואמיץ ביותר
> 
> > פרק ראשון, *על דעותיהם הקדומות של הפילוסופים*




בפרק הראשון, ניטשה מבצע גיניאולוגיה לדעותיהם האובייקטיביות לכאורה של הפילוסופים, וחושף אותן כהטיות פרטניות. 

> Physiologists should think before putting down the instinct of self-preservation as the cardinal instinct of an organic being. A living thing seeks above all to discharge its strength-life itself is will to power self preservation is only one of the indirect and most frequent results. In short, here as everywhere else, let us beware of superfluous teleological principles-one of which is the instinct of self preservation (we owe it to Spinoza's inconsistency). Thus method, which must be essentially economy of principles, demands it.
> 
> > 13

ניטשה תוקף כאן את הובס, ואת [עיקרון ה*קונאטוס* של שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#דרגות-ההכרה) שנובע ממנו, באומרו - יש חי לא רוצה רק *לשרוד*, כפי שהובס ושפינוזה חושבים - אלא גם *להנכיח את כוחו*. התיאור של הובס ושפינוזה פשטני מדי, מטריאליסטי: יצורים חיים שרוצים רק לשרוד. ניטשה טוען, מנגד, שההנחה הזו מפרה את [התער של אוקאם](/פילוסופיה/דת/הוכחה#התער-של-אוקאם) - לא צריך ללכת עד כדי לשרוד; יש עקרונות פשוטים יותר. *לומר שכל חי רוצה לשרוד*, אומר למפרט[^18] על העמדה הניטשיאנית, *זה להגניב פנימה טלאולוגיה*. כל אימת שניסו לנקות את הפילוסופיה מהטלאולוגיה האריסטותלית, הם לא השתחררו ממנה לגמרי; גם הם דוגמטיים.

למפרט קובע שניטשה *אפילו יותר* פרסימוני מההסברים של דרווין - את כל התופעות החיות ניתן לצמצם לכדי הרצון להפעיל כוח, ולכן הוא מאוד חסכוני.

אותו רצון לעוצמה הוא לא אנושי: נהפוכו - ההתנהגות האנושית היא ביטוי של הרצון לעוצמה; ניטשה לא טוען שהטבע הוא נפש מסוימת, עם רצונות כשלנו. הרצון לעוצמה אינו מטריאליסטי (*אטומים וריק*), ואינו טלאולוגי - חסר תכלית. העיקרון הבסיסי ביותר, סבור ניטשה, לא יכול להיות תנועת אטומים בריק - חייבת להיות לו *חיות* מסוימת. לכן אי אפשר ממש לסווג את ניטשה כאנטי-דתי *או* כמטריאליסט - הוא בנישה מוזרה משלו. צריך, אפוא, לקרוא את ניטשה בזהירות רבה: הוא מצדד במדע ותוקף אותו במקביל.

> It Is perhaps just dawning on five or six minds that physics, too. is only an interpretation and exegesis of the world (to suit us, if I may say so!) and not a world.. explanation; but insofar as it is based on belief in the senses, it is regarded as more. and for a long time to come must be regarded as more-namely, as an explanation. 
> 
> > 14


דברים כמו פיזיקה, אומר ניטשה, הם לא אמת מוחלטת, אלא פרשנות מסוימת - מוצלחת ככל שתהיה.

> To study physiology with a clear conscience, one must insist that the sense organs are not phenomena in the sense of idealistic philosophy; as such they could not be causes! Sensualism, there- fore. at least as a regulative hypothesis, if not as a heuristic principle. What? And others even say that the external world is the work of our organs? But then our body, as a part of this external world, would be the work of our organs! But then our organs themselves would be-the work of our organs! It seems to me that this is a complete *reductio ad absurdum*[^19], assuming that the concept of a *causa sui*[^20] is something fundamentally absurd. Consequently, the external world is not the work of our organs-?
> 
> > 15 

ניטשה תוקף כאן את הגאווה של המדע המודרני. אותו המדע שמתפאר באימפריציזם, בהתבססות על החושים, אבל גם הוא חוטא באותו החטא של הדוגמטים הקדמונים. בעצם, המדע הוא *פלביאני* - פרשנות דמוקרטית המונית של המציאות; הפרשנות של אפלטון, לפחות, הייתה אצילית יותר - לא כל אחד עם חושים יכול לקבוע מה קורה בטבע; דרושים אצילים כמו אפלטון.

אז ניטשה נגד הפיזיקה, ובעד אפלטון? התשובה מורכבת. בין הפיזיקה לאפלטון, מי מבטא יותר את הרצון לעוצמה? הרי זה אפלטון: הוא *מכתיב* לטבע איך הוא צריך להיות, ומכתיב לו ערכים! הרצון לעוצמה, יגיד ניטשה בהמשך, מתבטא יותר מכל בחקיקת ערכים. פצצת אטום מתפוצצת חזק יותר מלרלורים אפלטוניים - אבל המניע של הפיזיקה הוא *דמוקרטי*, ולא *עוצמתי* כמו זה של אפלטון - שרוצה להגיד **לטוב בעצמו** מהו, ולעולם לא רק איך הוא, אלא **איך ראוי שיהיה**. אפלטון לא *מנצל* את העדר - הוא *מעצב* את העדר.

הבעיה של ניטשה עם **שניהם** היא היומרה שלהם לאובייקטיביות - הם חושבים ש*הם האמת*, ולא פרשנות חלקית כזו או אחרת. 

![atom](./atom.jpg)
<small>ףףףףףףףףףףף. זו לא אידאת הטוב. מעפן!</small>

> There are still harmless self-observers who believe that there are "immediate certainties"; for example, "1 think," or as the su- perstition of Schopenhauer put it, "I will"; as though knowledge here got hold of its object purely and nakedly as "the thing in it.. self," without any falsification on the part of either the subject or the object. But that "immediate certainty," as wen as "absolute knowledge" and tho ·'thing in itself," involve a *contradictio in adjecto*[^21] I shall repeat a hundred times; we really ought to free ourselves from the seduction of words!
> 
> > 16


המבשרים הגדולים של המדע - [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט) ובייקון - מתבססים על ה*אני*, כאילו הוא דבר אובייקטיבי - כשלמעשה, גם הוא תוצר של הנחות מטאפיזיות מסוימות, פרשנויות מסוימות של האמת.

!!! info "[הקשר - *הגיונות על הפילוסופיה הראשונית* (דקארט)](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות)"

המדע והפילוסופיה בנויים על *אני* מסוים, שבוחן את המציאות - ועליו ניטשה מערער. האל הקרטזיאני משרת את ה*אני* של דקארט, כי הוא ישמור על *המתמטיקה* - 2+3 תמיד יהיו שווים 5. המתמטיקה היא החלון המטאפיזי אל המציאות, שעליו האל מגן.

> With regard to the superstitions of logicians, I shall never tire of emphasizing a small terse fact, which these superstitious minds hate to concede - namely, that a thought comes when "it" wishes, and not when "I" wish, so that it is a falsification of the facts of the case to say that the subject "I" is the condition of tho predicate "think." It thinks; it that this '''it'' is precisely the famous old "ego" is, to put it mildly, only a supposition, an assertion, and assuredly not an "immediate certainty." After an, one has even gone too far with this "it thinks" - even the "it" contains an interpretation of the process, and does not belong to the process itself. One infers here according to the grammatical habit: "Thinking is an activity; every activity requires an agent; consequently - 
>
> > 17

גם ה*אני* הקרטזיאני מניח מאחורה אלוהים - ו*דבר חושב* (*Res*). אבל גם אותו אני קר, מרוחק ומחושב, חושף ניטשה, הוא בסך הכל דחף פסיכולוגי! הוודאות המוחלטת שדקארט מחפש ב*אני* פשוט לא שם.

זהו הדפוס הקבוע של ניטשה - לקחת עמדה מטאפיזית, כמו אלו של דקארט ואפלטון, לכאורה גבוה, נשגבת וודאית, ולחשוף אותה במערומיה כדחף פסיכולוגי ותו לא, כדבר שנולד ממניעים ארציים[^22]. 

בסעיפים 18-21, אנדי מעמל"ק, ניטשה תוקף את הרצון החופשי - שקאנט, שופנהאואר ודקארט הציבו לשווא כדבר אחד. אבל אם נבחן את הדברים טוב יותר, הרצון - כמו האני - הוא ריבוי, תרכובת. הוא מורכב מציווי ושליטה, מציות, שאנחנו תופסים תחת *אני* ו*רוצה* שאנחנו החלטנו שרירותית שהם דבר אחד, אך הם למעשה קהילה - של שולטים ונשלטים. 

אבל ניטשה עדיין צריך להסביר לנו מניין ה*אחדות* מגיעה. האם התיאוריה של הטבע, ככאוס מוחלט וחסר תכליות, יכולה להצמיח הסבר לקביעות, אחדות, וזהות? זוהי אותה [הבעיה שמציב אפלטון כנגד הקדם-סוקראטיים](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/תיאיטיטוס#הזיהוי-עם-פרוטאגורס).


> what happens here is what happens in every well-constructed and happy commonwealth; namely, the governing class identifies itself with the successes of the commonwealth. In all willing it is absolutely a question of commanding and obeying. on the basis, as already said, of a social structure composed of many "souls". Hence a philosopher should claim the right to include willing as such within the sphere of morals-morals being understood as the doctrine of the relations of supremacy under which the phenomenon of "life" comes to be.
> 
> > 19


### חופש רצון?

גם המוסר, קובע ניטשה, הוא מערכת של דחפים שולטים ונשלטים לסירוגין. ה[צו הקטגורי](/פילוסופיה/אתיקה#הנחת-יסוד-למטפיזיקה-מוסרית) של קאנט, למשל, חייב לבוא מבחוץ - מהתבונה, או מהאל כמו בנצרות - לא מהדחפים! כל הפילוסופיה שקדמה לי, קובע ניטשה, ייחסה נשגבות רק למה ש*מרוחק* מהארצי - אבל למעשה, גם אותן דעות "תבוניות" אינן אלא ביטוי של דחפים לא-תבוניים בנפש. כל דיבור על רצון חופשי, אומר ניטשה בבוז, הוא *במהותו נוצרי*. כל דיבור על סוציאליזם, הוא אומר, הוא ביטוי של עדר חלש, שרוצה בשוויון כי *אוי לא, כולנו סובלים* - הכל מונע מהרצון לעוצמה.

> Forgive me as an old philologist[^23] who cannot desist from the malice of putting his finger on bad modes of interpretation: but
"nature's conformity to law," of which you physicists talk so
proudly, as though-why, it exists only owing to your interpretation and bad "philology"' It is no matter of fact, no "text," but rather only a naively humanitarian emendation and perversion of
meaning. with which you make abundant concessions to the democratic instincts of the modem Soul "Everywhere equality before the law; nature is no different in that respect, no better off than we are" - a fine instance of ulterior motivation, in which the plebeian antagonism to everything privileged and autocratic as well as a second and more refined atheism arc disguised once more. "Ni Dieu, ni maitre"[^24] - that is what you, too, want; and therefore "cheers for the law of nature!"-is it not so? But as said above, that is interpretation, not text; 

כל אחת המעמדות שמייחסות לטבע טלאולוגיה - מספרים, מדע, מוסר - היא רק פרשנות; הטבע לא מסתובב עם שלט גדול על המצח שרשום "אני עובד לפי חוקיות!"

> and somebody might come along who, with opposite intentions and modes of interpretation, could read out of the lame "nature," and with regard to the same phenomena, rather the tyrannically inconsiderate and relentless enforcement of claims of power - an interpreter[^25] who would picture the unexceptional and unconditional aspects of all "will to power" so vividly that almost every word, even the word "tyranny" itself, would eventually seem unsuitable, or a weakening and attenuating metaphor-being too human-but he might. nevertheless, end by asserting the same about this world as you do, namely, that it has a *"necessary"* and *"calculable"* course, not because laws obtain in it, but because they are absolutely *lacking* and every power draws its ultimate consequences at every moment. Supposing that this also is only interpretation - and you will be eager enough to make this objection? - well, so much the better.
> 
> > 22


מיהו אותו הפרשן? הרי זה ניטשה עצמו. ואם נשאל, *האם זו לא פרשנות גם כן?* אדרבה, יגיד ניטשה - מה טוב; אני לא מכתיב לטבע תכליות או חוקיות. אין בטבע שום סדר מובנה, שום תכלית, שום בורא, שום אמת מוחלטת - ולכן השיטה שלו רזה כל כך: היא רק נקודת מבט, והיא *מודעת* לעצמה רק כנקודת מבט. האם נקודת המבט שלי, שואל ניטשה, תסביר יותר מהטבע, ובלי להסתיר אותם מאחורי אמת "מטאפיזית"[^26]?

ניטשה, חשוב לשים לב, מבקש להיכנס כאן לשיח, לתת לוגוס. הוא לא מחפש רק לכפור בקודמיו - הוא מחפש בהכרתם. במובן הזה, ניטשה לא רק נער מורד - גם הוא חלק מהשיח ומהמסורת הפילוסופית: בואו נבחן אם העמדה שלי מסבירה יותר.


>  All psychology so far has got stuck in moral prejudices and fears; it has not dared to descend into the depths. To understand it as morphology and the doctrine of the development of the will to power, as I do-nobody has yet come close to doing this even in thought-insofar as it is permissible to recognize in what has been written so far a symptom of what has so far been kept silent. The power of moral prejudices has penetrated deeply into the most spiritual world, which would seem to be the coldest and most devoid of presuppositions, and has obviously operated in an injurious, inhibiting, blinding, and distorting manner. A proper physio .. psychology has to contend with unconscious resistance in the heart of the investigator, it has "the heart" against it. 

כל עמדה של רוח האדם - מטאפיזית, פוליטית, מוסרית - ולכן, חושב ניטשה, כל פילוסוף טוב צריך להיות גם *פילולוג*, שמוצא את העיקר בטקסט, וגם *פסיכולוג*, שידע לחשוף את המניעים - ועל זה אף אחד לא נתן את הדעת, כי הדעה הקדומה היא שהמוסר, המדע, הדת והצדק לא ישרדו את זה, את אובדן האובייקטיביות. *תפסיקו לחשוש*, אומר ניטשה - בואו ננסה!

> even a doctrine of the reciprocal dependence of the "good" and the "wicked" drives, causes (as refined immorality) distress and aversion in a still hale and hearty conscience - still more so, a doctrine of the derivation of all good impulses from wicked ones. If, however, a person should regard even the affects of hatred, envy, covetousness, and the lust to rule as conditions of life, as factors which, fundamentally and essentially, must be present in the general economy of life (and must, therefore, be further enhanced if life is to be further enhanced) - he will suffer from such a view of things as from seasickness. And yet even this hypothesis is far from being the strangest and most painful in this immense and almost new domain of dangerous insights; and there are in fact a hundred good reasons why everyone should keep away from it who - can.
> 
> ---
> 
> On the other hand, if one has once drifted there with one's
bark, well! all right! let us clench our teeth! let us open our eyes
and keep our hand firm on the helm! We sail right over morality,
we crush, we destroy perhaps the remains of our own morality by
daring to make our voyage there - but what matter are we! Never
yet did a *profounder* world of insight reveal itself to daring travelers and adventurers, and the psychologist who thus "makes a sacrifice" -- it is not the *sacrifizlo dell' intelletto*[^27], on the contrary! -will at least be entitled to demand in return that psychology shall be recognized again as the queen of the sciences, for whose service and preparation the other sciences exist. For psychology is now again the path to the fundamental problems.
> 
> > 23


אנחנו נאלץ, כדי להתחיל את הניסוי של ניטשה, *לרסק* את המוסר, להפליג מעליו - וההשלכות שלו לא נודעות; האמת, והאנושות, עלולים שלא לשרוד. כל עמדה סביב האמת עד היום, אומר ניטשה, היא *האנשה* של הטבע: ולכן עלינו לחשוף אותה כמניעים אנושיים. לכן, הפסיכולוגיה היא העיקרית לפילוסופיה עכשיו. עלינו, אומר ניטשה, לנסות לבחון מחדש את האמת - *בלי להאניש אותה*[^28].

## פרק שני - הרוח החופשית

במובן התוכן, הפרק הזה הוא אולי הפרק המרכזי, משום שהוא מציב לנו את התובנות הבסיסיות להמשך - ובעיקר, ה**רצון לעוצמה**.

הפרק הזה ממוען ל**רוחות החופשיות** (*Freie Geiste*) - לקוראים - ישירות. 

הרוחות החופשיות הן ספקניות במיוחד - וזו ברכה, וגם קללה; הספקנות היא הכלי ההורס את הדוגמטיזם, אבל אי אפשר לבנות ממנה שום דבר. אחרי שהחרבנו את הפילוסופיה האפלטונית בפרק הראשון, ניטשה מבקש לבנות משהו חדש בפרק הזה. 

### מבנה

סעיפים 24-6 מדברים על הפער בין הפילוסוף לאדם שאיננו פילוסוף - נושא אפלטוני קלאסי. הפער מוליד קצר תקשורתי, שמדובר ב27-9, וב30-32 מתאר ניטשה כיצד מתבטאים לאור הפער הזה: הוא מחפש פילוסופים אחרים בקהל שרובו לא מבין אותו. ב33-35, נשאל איך פילוסוף יכול להתגבר על שני מחסומים להתפלספות בעולם המודרני: מוסרנות יותר וספקנות יתר, הנושא המיוחד של הפרק הזה. ב36-38, ניטשה כן ייתן לנו מבנה חיובי - אולי היחיד בספר: על הרצון לעצמה. ב39-44, ניטשה ייתאר בפנינו את התפקיד החדש של הפילוסופיה, בצל הרצון לעוצמה. 

### הפילוסוף לעומת הלא-מתפלסף

> O sancta simplicitas![^29] In what strange simplification and falsification man lives! One can never cease wondering once one has acquired eyes for this marvel! How we have made everything around us clear and free and easy and simple! how we have been able to give our senses a passport to everything superficial, our thoughts a divine desire for wanton leaps and wrong inferences! how from tho beginning we have contrived to retain out ignorance in order to en- joy an almost inconceivable freedom, lack of scruple and caution, heartiness, and gaiety of life-in order to enjoy life! And only on this now solid, granite foundation of ignorance could knowledge rise so far-the will to knowledge on the foundation of a far more powerful will: the will to ignorance, to the uncertain, to the untrue! Not as its opposite, but - as its refinement!
> 
> > 24


בסעיף 25, אנדי מעמל"ק, אומר ניטשה - *עכשיו, אחרי מות האל, הדבר העיקרי **שאסור** לפילוסוף לעשות, הוא ללבוש גלימה של קדוש מעונה שמקדיש את עצמו לאמת*. אין *אמת* - ואסור להתיימר לה אחרי מות האל. ההמון תופס את הפילוסוף כסגפן, נזיר, קדוש מעונה - כמו שסוקראטס מציג את עצמו לאתונאים ב[אפולוגיה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה), ועליו להציג את עצמו ככזה מולם. אבל, כמו שסוקראטס חושף ב[משתה](פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה), הפילוסוף הוא בעצם הדבר הכי תאוותן שיש.

בעוד שניטשה מסכים בנקודה זו עם אפלטון, הוא סבור - שלא כמו אחרון - שנוכל להגיע לנקודה שבה הפילוסופיה תוכל לדבר בגאון ובגלוי, ולעצב את מהלכה של ההיסטוריה האנושית. הוא לא מוכן להיזהר בדבריו, כמו אפלטון. 

> How poisonous, how crafty, how bad, does every long war make one, that cannot be waged openly by means of force! How personal does a long fear make one, a long watching of enemies. of possible enemies! These outcasts of society, these long-pursued, wickedly persecuted ones-also the compulsory recluses, the Spinozas or Giordano Brunos-always be- come in the end, even under the most spiritual masquerade, and perhaps without being themselves aware of it. sophisticated vengeance--seekers and poison-brewers (Jet someone Jay bare the foundation of Spinoza's ethics and theology!), Dot to speak of the stupidity of more indignation which is the unfailing sign in a philosopher' that his philosophical sense of humor has left him. The martyrdom of the philosopher, his "sacrifice for the sake of truth." forces into the light whatever of the agitator and actor lurks in him; and if one has so far contemplated him only with artistic curiosity, with regard to many a philosopher it is easy to understand the dangerous desire to see him also in his degeneration (degenerated into a "martyr," into a stage- and platform-bawler). 
> 
> > 25

הדבר שהפילוסוף של העתיד חייב להישמר ממנו, אומר ניטשה, הוא תרעומת מוסרית. הוא איננו פעיל חברתי ולוחם צדק, ואוי לא אם יתיימר להיות כזה. אסור לא לשרת שום דגל, שום תאווה, זולת הפילוסופיה[^30]. ראו איך הגל מפרש את קאנט, איך שפינוזה מפרש את דקארט, איך אריסטו מפרש את אפלטון; תראו כמה ארס, כמה כעס, כמה *רצון לעוצמה*. למה אתם מסתתרים? זה הכל יצרים!

הפילוסוף *כן* ישנה את העולם, אבל לא ממקום של תרעומת מוסרית - זו חזרה לנצרות.  ניטשה ינסה לבנות מוסר חדש - *בלי* תרעומת[^31], *בלי* נקמה. 

>It is hard to be understood, especially when one thinks and lives *gangastrogati*[^32] among men who think and live differently- namely, "kurmagati[^33]" or at best "the way frogs walk", *mandukagati* (I obviously do everything to be "hard to understand" myself! )-and one should be cordially grateful for the good will to some subtlety of interpretation. As regards "the good friends," however, who are always too lazy and think that as friends they have a right to relax, one does well to grant them from the outset some leeway and romping place for misunderstanding: then one can even laugh-or get rid of them altogether, these good friends - and also laugh
> 
> > 27

ניטשה חושב מהר, ומבקש להעביר את המחשבות שלו בצורה מהירה - ב*סטאקאטו* איטלקי קופצני, ולא באיטיות גרמנית משוועת - 

> A German is almost incapable of presto lO in his language; thus also, as may be reasonably inferred, of many of the most delightful and daring nuances of free, free· spirited thought. And just as the buffoon and satyr' are foreign to him in body and conscience, so Adstophanes and Petronius are untranslatable for him. Everything ponderous, viscous, and solemnly clumsy t all long-winded and boring types of style are developed in profuse variety among Germans -forgive me the fact that even Goethe's prose, in its mixture of stiffness and elegance, is no exception, being a reflection of the "good old time" to which it belongs, and a reflection of German taste at a time when there still was a "German taste"-a rococo taste in *moribus et artibus*[^34].
> 
> > 28


ניטשה מבקש להביע את הרעיונות הגרמנים הכבדים - כמו של קאנט, או הגל - ולהביא אותם באיטלקית זריזה[^37], קולחת ומלאה פאתוס, כמו מקויוואלי[^35]. ניטשה מקווה למשוך בזריזות ובפאתוס, את אותן ה*רוחות החופשיות*. הוא שואף לסגנון כמו של אריסטופאנס, שהצליח לצחוק על הגבוה והעמוק אבל עדיין לחשוב עליו בקלילות ובחן[^36].

> Our highest insights must-and should-sound like follies and sometimes like crimes when they are heard without permission by those who are not predisposed and predestined for them. The difference between the exoteric and the esoteric, formerly known to philosophers-among the Indians as among the Greeks, Persians, and Muslims, in short, wherever one believed in an order of rank and not in equality and equal rights-does not so much consist in this, that the exoteric approach comes from outside and sees, estimates, measures, and judges from the outside, not the inside: 
>
> > 30

ההבחנה הזו נעלמה מהעולם המודרני, אומר ניטשה; מדוע? הפילוסופים במאה ה19 מאילך לא כותבים כתיבה *אזוטרית* - המסתירה את דעתו האמיתית, כמו אפלטון, הרמב"ם והפילוסופים של ימי הביניים.

הנאורות העלימה את ההבדל בין האזוטרי לאקזוטרי, מתוך אמונה בסיסית ש*השכלה טובה לכולם*. **ניטשה לא מסכים**, וקובע - *יש* מדרג בין בני אדם: יש כאלו שיכולים להביט מלמעלה ולשפוט, מהגבהים של הנפש, שם *הטרגדיה מפסיקה להיות טראגית*, וכאלו שלא (*לא כולם בטהובן*) -

> Le tout comprendre, c'est tout pardonner.
> 
> להבין הכל, זה לסלוח על הכל.

הפילוסוף, סבור ניטשה, נמצא **מעבר לטוב ולרוע** - הוא לא כועס; הוא מבין מדוע העולם כפי שהוא, ולא דורש אותו אחרת. זו עמדת מיעוט, שמועילה לאנשים מסוימים - וקטלנית לאחרים.

> What serves the higher type of men as nourishment or delectation must almost be poison for a very different and inferior type. \[...]  here are books that have opposite values for soul and health, depending on whether the lower soul, the lower vitality, or the higher and more vigorous ones turn to them. \[...] Where the people eat and drink, even where they venerate, it usually stinks. One should not go to church if one wants to breathe *pure* air.
> 
> > 31


ניטשה, כמו אפלטון, סבור שהפילוסוף חייב לברוח מה*δοχα* - ה*דוקסה* - משום שבבסיס הדעה הרווחת תמיד מונחת טינה - *Ressentiment* - כלפי מצב העולם כפי שהוא. הפילוסוף חייב להיות מוצב **מעבר** לשיפוטים כאלה.  בכך ניטשה הוא אולי הפילוסוף היחיד מהנאורות שמחזיק בדעה הזו - שלא *כולם* צריכים להתפלסף.

ניטשה, כאמור, כותב *presto* - מהיר וצעקני - כדי לעצבן ולסלק את ההמון. אבל המחשבה בקרב אלו שנשארים צריכה להיות *lento* - איטית. בסעיף 32, הוא מתחיל לרמוז למה הוא מתכוון. נדמה לנו במבט ראשון שניטשה קורץ במיוחד לבני הנוער, וכותב כנגד הנצרות בזעם ובהתקוממות. המציאות מחושבת יותר, וקטנונית יותר - אנו נדרשים להבחנות דקות.


> During the longest part of human history-so-called prehistorical times-the value or disvalue of an action was derived from its consequences. The action itself was considered as little as its origin. 



ניטשה מתאר בפנינו בסעיף תקציר מטא-היסטורי, על פני 5,000 שנה - שמתיימר להיות נכון. תחילה, בפרה-היסטוריה, היינו טרום-מוסריים: הערך של הפעולה נמדד **בתוצאה שלה**[^38].  זאת לעומת התקופה המוסרית, שבה החלק הקובע הוא **הכוונה** - כמו ב[אתיקה הניקומאכית](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה)[^39], אצל אפלטון, או הנצרות. 

העמדה הזו מניחה, כמובן, שהסוכן המוסרי הוא חופשי - ולכן אפשר לשפוט את הסוכן על פי בחירתו. ניטשה כופר בחופש הזה, וחותר לייסוד תקופה **אקסטראמוסרית** - *מעבר* למוסר - שבה מה שקובע הוא *הדחף הפסיכולוגי* המניע לפעולה. עלינו להשתחרר מהאמונה האחרונה שהותירה לנו הנצרות האפלטונית - ה*אני* הקרטזיאני - ולהכיר בעליונותם של הדחפים, תוך התגברות *חסרת רחמים* על כל הערכים הנוצרים האלה - הרחמים, האהבה לזולת, וכדומה. מרגע שהרגתם את האל, *אתם לא זכאים יותר למוסר שלו*.

ניטשה *לא* מתכוון שאנחנו צריכים עכשיו ללכת לעבר אכזריות חסרת תקנה, למרות שככה הוא מדבר לפעמים. אבל הכוונה היא לא להשתחרר מכל הכבלים המוסריים - אלא לבסס אותו *שלא* על פרשנות מוסרנית לטבע. עלינו לייסד מוסר חדש, על יסודות מטאפיזיים[^40] חדשים.

## הרצון לעוצמה

*מעבר לטוב ולרוע* הוא הספר המחריב בפרויקט של ניטשה, לעומת *כה אמר זרתוסטרא* החיובי. ב*מעבר לטוב ולרוע* ניטשה רק רומז להגות החיובית שלו. 
במרכז הכובד של *מעבר לטוב ולרוע*, סעיף 34, ניטשה פונה למי שזוכר את לבה של התקופה המוסרית - הקאנט, השפינוזה, והשיא שריסק אותו, [הגל](/פילוסופיה/חדשה/הגל). אולי לא הצלחנו להכריע בשאלות הפילוסופיות, כי השכל שלנו לא יכול להכריע בהן, ועלינו להתמקד רק בתופעות - כמו שאומר קאנט ב[ביקורת התבונה הטהורה](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/טהורה). ניטשה מסכים, ומבקש לנתח את הדחף ה*פסיכולוגי* - למה בכלל התבונה שואלת שאלות שהיא לא יכולה להשיב אליהן? ניטשה, שלא כמו קאנט, אינו מניח את ה*reis cogitans* - ה*דבר החושב* - של דקארט.

אבל מה נותר בלי ה*אני* הזה? רק ספקנות, חשדנות, אשליה עצמית. והאם האשליה הזו היא דבר רע בכלל, שואל ניטשה?  מה היא מלמדת אותנו על עצמנו, היכולת שלנו לשקר לעצמנו? אפלטון אומר בפוליטאה שהפילוסוף *שונא מעל הכל את השקר בנפש*. הפילוסופיה, ישיב ניטשה, לא צריכה לשנוא דבר - עליה לחקור גם את השקר; עלינו להפסיק להפוך את הפילוסופיה למשרתת של הגננת שלנו, בגיל חמש. חקר השקר יכול ללמד אותנו יותר על הטבע יותר מכל התובנות של הפילוסופיה המערבית.

אנו משקרים לעצמנו כי איננו יכולים לסבול את האמת. השקר הוא כלי להמשיך לגדול, להתעצם, לברוח. כך אנו מגלים שמה שמניע אותנו הוא לא דחף ל*אמת*, אלא דחף *לחיות* - הנה משהו שראוי לחקור. 

!!! info "[כה אמר זרתוסטרא - שיר המחול](./מחול.pdf)"

אחרי שזרתוסטרא של ניטשה נכשל בבשורת העלאדם - הוא יוצא מן העיר ומחפש שליחים חדשים. 

> פעם לעת ערב מהלך היה זרתוסטרא עם תלמידיו ביער: ובתורו אחר מעיין נקלע לאחו ירוק מוקף דממת אילנות ושיחים, ובו נערות מחוללות זו עם זו. ויהי בהבחינן בזרתוסטרא, פסקו מן המחול: ואולם זרתוסטרא קרב במאור-פנים וכה אמר להן: "אל נא תחדלנה ממחולכן, נערות חן! לא משבש-משחקים בעל-עין זדונית בא אליכן, ולא עויין נערות."
> 
> >מליץ-יושר לאלוהים אנוכי בפני השטן: והלא השטן רוח הכבדות הוא. איככה, אם כן, הוי הקלילות, אהיה עויין למחולות אלוהיים? או לרגלי-נערות יפות קרסול?

האל המונותאיסטי המסורתי בז לשמחת חיים וממשטר אותה, כפי שמגולמת כנערות יפות-קרסול רוקדות. ניטשה טוען - *אני רקדתי עם האישה האולטימטיבית - **החיים** - הסתכלתי לה בעיניים וראיתי אמת מה היא.*

> ובעיניים דומעות יהיה לעיו לבקש מכן מחול; ואני עצמי זמר אזמר למחולו:
> 
> זמר מחול ולגלוג על רוח הכבדות, על שטני העליון והאדיר מכל, אשר עליו אומרים כי 'ריבון עולם' הוא. - 
> 
> וזה הזמן אשר זימר זרתוסטרא ברקוד קופידו[^41] עם הנערות יחד:


האלוהים המונותאיסטי הוא כמו מן עכביש שמחכה ברשת, וישפוט אותך בעולם הבא - יש חיצוני לעולם הבא, שלפיו מתכווננים. זו **רוח הכבדות** שמדבר עליה ניטשה, שתקרוס לניהיליזם - *אין שום דבר מעבר*. אנחנו עומדים לצחוק על רוח הכבדות, לרקוד מעל גוויתה.

> אך איני אלא הפכפכית, ופראית, אישה אנוכי, ולא מן הצנועות. גם את אתם הגברים תכנוני 'העמוקה' או 'הנאמנה', 'הנצחית', 'הסודית'. 
> 
> אך אתם הגברים הלא רק בצדקותיכם שלכם את מעטרים אותנו, הוי אתם הצדיקים!
> 
> כה אמרה וצחקה החיות, זו שלא-תאומן: ואולם אנכי מעודי איני מאמין לא לה ולא לצחוקה, כל אימת שהיא מדברת סרה בעצמה. 
> 
> ובשוחחי עין-בעין עם חכמתי הפריאת, כה אמרה לי בזעמה: 'אתה רוצה, אתה מתאווה, אתה אוהב, ורק משום כך *משבח* אתה את החיים!'
> 
> וכמעט שלא הטחתי תשובת-זדון בפניה לאמר לזועמת דבר-אמת: ואין אדום יכול להיות זדוני יותר מאשר בהגידו לחכמתו 'את האמת בפניה'.
> 
> כי הנה זה המצב ששלושתנו שרויים בו. מן היסוד אהב את החיים בלבד - ואמנם, אהבם ביותר עת אשנאם!
> 
> ואולם החוכמה חביבה עלי ולעיתים חביבה יתר-על-המידה, מפני שמזכירה היא לי כל כך את החיים!
> 
> עיני החיות לה וצחוקה, ואף חכת הזהב הקצרצרה: וכי אשמתי היא זו ששתיהן כה דומות?
> 
> וכאשר שאלתני פעם החיות: וכי מי היא הלזו, החכמה? השבתי נמהרות: אכן, הו! זו החכמה! צמאים אנו לה ולא נשבע. נציץ בה מבעד לצעיפים, נרדוף אותה מבעד לרשתות.
> 
> היפה היא? איך אדע? אך גם זקני הקרפיונים עוד נלכדים בפתיונה.
> 
> הפכפכית היא ועקשנית: לעיתים קרובות ראיתיה נושכת שפתיה ומסרקת שיערה שלא כצמיחתו.
> 
> אולי היא מרושעת וצבועה, ובסך הכל - אישה: אולם בדברה סרה בעצמה, או אז היא המפתה ביותר.
> 
> > *כה אמר זרתוסטרא*, *שיר המחול*


יש כאן מתח משולש - בין *החיות*, *החוכמה*, וזרתוסטרא. הנחנו עד כה שהעולם הוא *עמוק*, סודי - כמו שאומר אריסטו - ועתה החיות מאשימה - *אתם לא אוהבים **אותי**, אלא את החוכמה*. אין משהו מעבר, משהו נצחי - *חוכמה*, ואף אחד לא מחזר אחרי החיות - זרתוסטרא רוקד עם החיות, ופוזל לעבר החוכמה. עד כה, המחזרים - הפילוסופים - הניחו שהחוכמה והחיים חייבים להיות שתי נשים שונות.


האמת דומה לאישה הפכפכה, טוען ניטשה. אנחנו אוהבים לחשוב על האמת כמעבר, כנצחית, כקבועה, אבל האמת היא כמו החיות - הפכפכה וערמומית. 

*פראית? לא צנועה? הפכפכה? מזויפת?* זה נשמע לנו נורא: אבל ניטשה אומר, לאו דווקא - זו רק נקודת המבט של המוסר הישן. אפילו השקר לאו דווקא רע: הנצרות היא שקר, וראו איזו תרבות, איזו ציוויליזציה היא בנתה!

בסעיף 36 ב*מעבר לטוב ולרוע*, ניטשה מציג ניסיון מחשבתי, סביב הרצון לעוצמה. אפלטון וסוקראטס מציגים את תורת האידאות כשהערת עבודה - היפותזה - וניטשה מציע הפוך: בואו נראה מה קורה אם מניחים *שאין* דבר כזה - 

> Suppose nothing else were "given" as real except our world of desires and passions, and we could not get down; or up. to any other "reality" besides the reality of our drives-for thinking is merely a relation of these drives to each other


הגישה הבלתי-אמצעית היחידה שלנו, היא למערכת הדחפים והתשוקות שלנו - אפילו המדע המודרני אינו טהור אלא מתווך. אפילו החשיבה השכלית שלנו - ה*νουσ* האפלטוני - מתווך בדחפים.

> is it not permitted to make the experiment and to ask the question whether this "given" would not be sufficient for also understanding on the basis of this kind of thing the so-called mechanistic (or "material") world? I mean, not as a deception, as "mere appearance," an "idea" (in the sense of Berkeley and Schopenhauer) but as holding the same rank of reality as our affect-as a more primitive form of the world of affects in which everything still lies contained in a powerful unity before it undergoes ramifications and developments in the organic process (and, as is only fair, also becomes tenderer and weaker) -as a kind of instinctive life in which all organic functions are still synthetically intertwined along with self-regulation, assimilation, nourishment, excretion, and metabolism-as a *pre-form* of life.
> 
> > 36

משום שהדחפים לבדם הם אלו שנתונים לנו, *זו* צריכה להיות נקודת הפתיחה המטאפיזית שלנו. כל הדחפים האלו הם מוכווני-תכלית, ועתה ניטשה ייבקש לטעון שהתשוקות נתונות לנו - אבל התכליות לא; ולכן כל מה שנותר לנו הן העוצמות של הדחפים בינם לבין עצמם, ומשם נצטרך איכשהו להבין *ה כ ל *. 

את המטאפיזיקה הניטשאנית אפשר להבין רק ב*דונאמיס* ו*אנרגאה* - רק בפוטנציאל ובכוח - ולכן לכאורה היא נענית ל[תער של אוקאם](/פילוסופיה/דת/הוכחה#התער-של-אוקאם) - היא רזה יותר מטאפיזית. הוא מבקש לתת הסבר פנים-עולמי - **רצון** - ולא במובן השטחי (*הנה אני רוצה עכשיו בירה*), אלא ברצון להשתמש בעוצמה. הטבע כולו, הוא יגיד, הוא הדחף להנכיח עוצמה.


> In the end not only is it permitted to make this experiment; the conscience of method demands it. Not to assume several kinds of causality until the experiment of making do with a single one has been pushed to its utmost limit (to the point of nonsense, if I may say so)-that is a moral of method which one may not shirk today -it follows "from its definition," as a mathematician would say. The- question is in the end whether we really recognize the will as efficient, whether we believe in the causality of the will: if we do -and at bottom our faith in this is nothing less than our faith in causality itself-then we have to make the experiment of positing the causality of the will hypothetically as the only one. "Will," of course, can affect only "will-and not "matter" (not "nerves/' for example). In short, one has to risk the hypothesis whether will does not affect will wherever ,"effects" are recognized-and whether all mechanical occurrences are not, insofar as a force is active in them, will force, effects of will. Suppose, finally, we succeeded in explaining our entire instinctive life as the development and ramification of one basic form of the will-namely, of the will to power, as my proposition has it; suppose all organic functions could be traced back to this will to power and one could also find in it the solution of the problem of procreation and nourishment-it is one problem-then one would have gained the right to determine all efficient force univocally as -will to power. The world viewed from inside, the world defined and determined according to its "intelligible character"-it would be "will to power" and nothing else.
> 
> > 36

כמו שאר המסורת הפילוסופית, ניטשה מבקש הסבר - וכמותם הוא נצמד לתער של אוקאם. אלא שהוא זורק הצידה את ריבוי הישויות של דקארט - ה*דבר החושב* וה*דבר המתפשט* - ומזקק את הקיום כולו לדבר אחד בלבד: **הכל הוא עוצמה**. 

!!! info "[כה אמר זרתוסטרא - על ההתגברות העצמית](./התגברות.pdf)"

אם שיר המחול הוא רק *רמז* לזה שהחיים הם הרצון לעוצמה, עכשיו זרתוסטרא הניטשאנית נושא עיניו ל*חכמי החכמים*, הפילוסופיים.

> "רצון לאמת", הכך תכנו, אתם חכמי החכמים, את מה שדוחף ומייחד אתכם? "רצון שיהא כל יש ניתן-לחשיבה": כך אנוכי מכנה את רצונכם.
> 
> תחילה מבקשים אתם ל ה פ ו ך כל יש להיותו ניתן-לחשיבה, כי במידה רבה של חשדנות מוצדקת מפקפקים אתם אם כבר ניתן הוא לחשיבה. ואולם יהיה עליו להיגמש ולהיכבש תחתכם! כה רוצה רצונכם. עליו להיעשות חלק ונכנע ולרוח, שהוא בחינת מראה ובבואה שלו.
> 
> זהו רוצנכם כל-כולו, אתם חכמי החכמים, בבחינת רצון לעוצמה: גם בעת דברכם על טוב ועל רוע ועל קביעות ערכיות. רצונכם אף לברוא את העולם אשר בפניו תוכלו לכרוע: אחרית תקוותכם ושכרונכם.


ניטשה מזמין כאן את חכמי החכמים לויכוח - לא במטרה לזלזל, אלא במטרה לשכנע: זכרו, ניטשה חותר תחת אפלטון כי הוא משתאה ממנו.

כל הפילוסופיה, הוא אומר, היא רצון לעוצמה, שמתבטא ברצון להפוך את העולם לתבוני - למרות שאינו כזה! אתם מנסים לכפות את התבוניות על העולם, לא מדחף לאמת, אלא מדחף להנכיח את תורתם בעולם.

> ואמנם אלה שאינם בחכמים, סתם עם - המה כזרם אשר עליו תמשיך לשוט דוגית: ובדוגית יושבות ההערכות עטויות וחגיגיות.
> 
> את רצונכם ואת ערכיכם הושבתם על זרם ההתהוות: רצון לעוצמה ישן-נושן מתגלי לי מאחורי מה שבעיני העם הוא טוב ורע.
> 
> אתם חכמי החכמים, אתם הושבתם אורחים שכאלה בדוגית הזאת ועטרתם אותם עדיים ושמות גאיונים - אתם ורצונכם השליט!


שיפוטים ערכיים כמו *טוב* ו*רע* אינם בעלי מעמד הוויתי, אומר ניטשה, אלא יצירתם של הוגים רבי-עוצמה שמבטאים עוצמה זו. 


> ואולם על מנת שתבינו לדברי על הטוב והרוע, חייב אני להוסיף ולאמר לכם דבר על החיים ועל תכונת כל חי. התחקיתי על שרשי החי, הילכתי בדרכים הארוכות והקצרות כדי לדעת תכונתו. 
> 
> בראי כפול-מאה עוד לכדתי את מבטו כל-אימת שפיו סגור היה: שתהא עינו מגדת לי. ועינו הגידה לי. 
> 
> ואולם כל-היכן שחי נקלע לפני, שמעתי גם את דבר המיות. כל מה שחי - מציית.
> 
> והדבר השני הלא זהו: צו ניתן לכל מי שאינו יכול לציית לעצמו. זו תכונת החי.

כל מה שחי, אומר ניטשה, הוא מבנה מסודר של כוחות שהאחד מעצב, והשני מעוצב: *כל מה שחי מציית*. 

> \[...] וזה הסוד אשר החיות עצמה לחשה באזני: "ראה" - כה אמרה - "אנכי **הדבר הנאלץ לגבור על עצמו תמיד**"


החיים אינם דבר *מושלם*, כמו שאריסטו מתאר את האלון המתממש לכדי עץ. החיים, אומר ניטשה, הם יחסי הכוחות הגוברים אלו על אלו ללא הפסק. התהליך כולו אינו חותר לדבר מעבר לעצמו.

> נכון, אתם מכנים זאת רצון הפרייה או דחף למטרה, למה שנעלה יותר, רחוק ורב-פנים יותר: ואולם כל אלה אינם אלא עניין אחד וסוד **אחד**.

זוהי הדרך היחידה, ניטשה סבור, להסביר את הטבע כולו בלי להניח דואליזם. זו אמנם רק נקודת מבט, וניטשה מודה זאת בפה מלא - אך עדיין מתעקש בצדקותה:

> כך לימדוני פעם החיים. ועל פי זה אני פותר גם לכם, חכמי החכמים, את חידת לבבכם.
> 
> אכן, אני אומר לכם: טוב ורוע שאינם בני-חלוף - אינם בנמצא! שוב ושוב עליהם לגבור על עצמם מתוך עצמם. 
> 
> אתם קובעי הערכים, בעזרת ערכיכם ומונחי הטוב והרוע שלכם, אתם מפעילים כוח: וזה סוד אהבתכם הכמוסה וזה הנצנוץ, הרטט והשפעה שבנפשכם.
> 
> אולם מתוך ערכיכם צומחים שלטון חזק יותר והתגברות חדשה: עליה מתנפצות ביצה וקליפות ביצה.
> 
> ומי שכורח לו להיות יוצר במלכות הטוב והרוע: אכן, כורח הוא לו להיות תחילה משמיד ולנפץ ערכים.
> 
> וכך הרוע העילאי שייך לטוב-הלב העילאי, שהוא-הוא טוב הלב היוצר.


כל טוב ורוע הוא חולף, בלי מעמד אונטולוגי, לזעזועם של בני זמנו של ניטשה (*אז הכל מותר?*, שואל דוסטוייבסקי). אלא שמה שנשמע כרוע עילאי למוסר הנוצרי הוא פתח לנו, הפילוסופים החדשים, למובן חדש של טוב: היכולת לחוקק ערכים חדשים, שמכירים ברצון לעוצמה, שנאמנים לחיות ולחיים. *יהיה* טוב ורוע. *תהיה* דרך להעניק משמעות. 


!!! warning ""
	קל לקחת את התיאור של ניטשה ולהאניש אותו - כל מולקולה ומולקולה **רוצה** להיות? לא לזה ניטשה מכוון - נהפוכו: הרצון המודע שלנו הוא *ביטוי* של הרצון הפשוט יותר לעוצמה, אוסף של כוחות אקראיים, כאוטיים, שגוברים אלו על אלו *באקראי*. 






[^50]: ולכן כל כך מסוכן שקוראים אותו ילדים בני 17.
[^1]: ציטוטים כמו זה נופלים קורבן ל*quote mining*, אומר אנדי.
[^2]: ומה לעשות, רובם גברים.
[^3]: *הבעיה תמיד בגברים* (יערה).
[^4]: מעמד הפועלים הנמוך. סוקראטס השתייך למעמד זה, בעוד שאלפטון היה בן אצולה; כך יש ביניהם עימות.
[^5]: ובתהליך, עיצב ותיאר את האקלים האינטלקטואלי שאנחנו חיים בו עד היום. אנדי מושל את ניטשה לפילוסוף-נביא כזה, כמו ישעיהו (שאנדי דורש שנקרא את הספר שלו).
[^6]: [קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט).
[^7]: מכוון לקאנט, ו[שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה). *תארו לעצמכם איזה תסביכים פסיכולוגיים היו לו כדי שיתבטא ככה, בכלוב גיאומטרי כזה*, ניטשה כותב במקום אחר.
[^8]: [פיידון](/פילוסופיה/יוונית/פיידון), ו*על הנפש* של אריסטו.
[^9]: *הספר של הטבע כתוב במספרים* (גלילאו).
[^10]: מתכתב עם [בודהיזם](/פילוסופיה/בודהיזם), למרות שניטשה לא דוגל בעמדה הזו - הוא לא מאמין בשחרור; צריך לרכוב על הנמר הזה, לא להשתחרר ממנו.
[^11]: עד היום, *אפיקורוס* הם שם גנאי בספרות היהודית.
[^12]: *ולכן הפילוסופים לא מחזרים טובים*, אומר אנדי.
[^13]: סיבה ראשונית.
[^14]: *שמעתי את השטויות האלו אלף פעם,* אומר אנדי, כמו אלו שאומרים שגלילאו והנצרות הלכו מכות סתם ככה - היו בכלל כאלה שהסכימו איתו, והוא עצמו היה נוצרי. אבל *הם צלבו אותו, ועכשיו העידן המודרני, והמהפכה הצרפתית וניצחנו!*
[^15]: מדען, חוקר ואסטרונום שכפר בתפיסה האטומיסטית, שסבורה שהחלקיקים הם אינרטיים - חסרי תנועה עצמית. 
[^16]: בוסקוביץ' סבר שמה שקיים באמת זו *quanta of energy* - כלומר, שהבסיס הוא אנרגיה, ולא חומר; הוא חזה נכון את התמוטטות הפיזיקה הקלאסית עם בוא המהפכה הקוונטית - שהציבה את היסודיות ב*כוח* (Μacht).
[^17]: התפיסה הנוצרית הקלאסית, של [אקווינס](/פילוסופיה/נוצרית/אקווינס), מציבה את הנפש כעצם אחיד.
[^18]: למפרט, *Nietzche's Task* - עמ' 44
[^19]: צמצום לאבסורד
[^20]: דבר שגורם לעצמו - מונח שמיוחס באופן מסורתי לאלוהים (קאופמן).
[^21]: סתירה עצמית - *תרתא דסטרא*.
[^22]: ואנחנו אוהבים לטעון כנגד ניטשה *Tu quoque* - גם אתה! אבל לא יעזור לכם, אומר אנדי - אתם מדברים ניטשאנית. 
[^23]: מי שאוהב לקרוא טקסטים.
[^24]: *אין אל, ואין שליט!*
[^25]: ניטשה מתכוון לעצמו.
[^26]: ניטשה, כמו הגל, סבור שפילוסוף חייב להתפלסף עם כל הקלפים *בגלוי*. ניטשה לא ישרוף אותך במוקד כמו המוסר הנוצרי אם לא תסכים איתו: העמדה שלו כנה יותר.
[^27]: הקרבת האינטלקט.
[^28]: המהלך של ניטשה, של גרירת הפסיכולוגיה בכלל והאישית בפרט לתוך השיח, הוא מהלך מודרני אופייני - כמו שעושה, למשל, רוסו.
[^29]: *הו, התמימות הקדושה!* הכוונה לתמימות *גם* במובן המקראי - *שלם* (כמו *תמימי דעים*).
[^30]: הפילוסוף הוא היחיד שהוא גם חיה, וגם אל (אריסטו).
[^31]: ניטשה *כתב* בתרעומת, אבל זה רחוק מאוד ממנו כאדם: הוא היה ביישן, מנומס, דיבר בשקט. אסור לבלבל בין התרעומת בכתיבה שלו - שנועדה לנקוט עמדה ולדאוג שיישמע - לעמדה שהוא נוקט. 
[^32]: כזרם נהר הגנגס, מהר (מסנסקריט).
[^33]: צב (לאט).
[^34]: במוסר ובאומנות.
[^35]: ניטשה אהב מאוד איטלקית.
[^36]: אפילו יריביו המרים של אריסטופאנס בחייו שיבחו את היכולות שלו, וניטשה חשב שהוא מצדיק את התרבות ההלניסטית כולה. 
[^37]: אנדי מספר שבאיטליה אילפו (לכאורה) סוסים רק בגרמנית (או ערבית, בסיציליה), כי איטלקית הייתה רכה מדי - לא *venere*, אלא *Raus!* 
[^38]: הכוונה היא **לא** לתועלתיות - *זו עמדה רק לאנגלים*, אומר אנדי.
[^39]: אם כי אריסטו *הוא מקרה ביניים מעניין*; ניטשה גם ירא ממנו.
[^40]: במובן *What is it to be* הפרמינדאי (*ולא* במובן המם *it do be like that sometimes*!)
[^41]: ריקוד איטלקי קליל.