study/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/תיאיטיטוס.md

---
title: תיאיטיטוס
description: 
published: true
date: 2024-05-28T13:47:18.128Z
tags: פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, אפלטון, סמסטר ב, שנה ב, תיאיטיטוס
editor: markdown
dateCreated: 2024-04-30T12:17:50.414Z
---

> [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=52715#section-0), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/resource/view.php?id=2699441), [טקסט](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/resource/view.php?id=2689902)
{.info}

היוונית האפלטונית מוזרה בדרך כלל, ובמיוחד ב*תיאיטיטוס* (tee-AY-tee-tus) - כדי לגרום לנו לעצור ולהסתכל על המוכר כמוזר, ולחשוב פעמיים על הדברים המובנים מאליהם. התרגום האנגלי, של [^51]Seth Benardete, משמר את הכוונה הזו ומתורגם באופן קשה גם הוא, נאמן לכוונה האפלטונית[^1]. 


אנחנו נתעלק על התיאיטיטוס כדי להבין את הדיאלוג ככלי פילוסופי - *למה הוא עושה את זה? מה מביעה הבחירה של אפלטון בדיאלוג על דעתו לגבי הפילוסופיה?*. בתקופתו של [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון) היו לא מעט סגנונות אחרים - סגנון פתגמי כמו הרודטוס; שירי כמו [פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס) ואמפדוקלס; או כמסה ספרותית כמו [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו)[^2]. לשאלה זו יש שתי תשובות[^3]: 


- מיילס[^4], בפרשנותו הארוכה של הדיאלוג (עמ' 3-6), מיילס כותב שהמבנה הספרותי של אפלטון הוא כיסוי לא מהותי - הפתיחה מציגה את הבעיה והדמויות, וה"מנה העיקרית" היא הטיעונים. לשיטתו, ניתן להצרין אותם בצורה לוגית. בתשובתו, מיילס מניח כמובן שאת הפילוסופיה ניתן להצרין לשרשרת של טענות[^5], ושהפילוסופיה צריכה להיות ברורה, בהירה וציבורית[^6]. ולבסוף, מיילס מניח שהפילוסופיה היא, בעיקרה, לשונית; פילוסופיה נעשית דרך השפה, והיא אפשרית רק אם [המבנה המושגי של השפה שלנו יכול לתפוס בכלל את העולם](/פילוסופיה/לשון/פרגה)[^14].  

- [הגל]() אומר שאין תוכן מדעי פילוסופי אמיתי בדיאלוגים, או דמויות מהותיות בדיאלוגים - הן כולן "פה" כזה או אחר של אפלטון. הגל סבור שאפלטון כתב כך משום שהרוח האנושית בתקופה היוונית פשוט לא הייתה מוכנה לחשיבה המדעית - העיסוק בפילוסופיה כמדע שכלתני טהור; אפלטון כתב כך, לדידו, משום שזה מה שההיסטוריה אפשרה לו באותה העת.

האמנם?

מניין ההנחה שאפלטון תופס את הפילוסופיה כמו שאנו תופסים אותה? התפיסה העכשווית של פילוסופיה מושתת על רקע היסטורי ומדעי עתיר; כיום, אנו שואפים לרמת דיוק שווה למתמטיקה, קובעים שהידע הוא דמוקרטי וציבורי, ומאמינים ביכולתם של כל בני האדם להבין ולעסוק בה[^7]. אנו מניחים גם שפילוסופיה מעשית חשובה יותר מפילוסופיה עיונית. אבל מניין לנו שאפלטון הניח את ההנחות האלה? נהפוכו; סביר להניח שחשב אחרת. 

לכן, אנחנו ניגש לדיאלוג האפלטוני בהנחה שאנחנו לא מבינים עד הסוף למה אפלטון מתכוון בפילוסופיה - וננסה להבין למה הוא מתכוון[^8].


# מבנה הדיאלוג האפלטוני

הדיאלוגים האפלטוניים בדרך כלל עוסקים באיזשהו נושא חותך, שמוצג כבר בפתיח.[ *מהי ידיעה?*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/מנון) [*מהו צדק?*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס). אולם, יש להיזהר מלהניח שהדיאלוגים נשארים רק בשאלות האלה; צרות באות בצרורות, והדיאלוגים האפלטוניים נהיים [שואבי אבק](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה). 

בתיטיטאוס, הנושא הוא *מהו ידע*; מהי בכלל ה*ידיעה*? מהו ידע? האם ניתן בכלל לדעת מה  מרכיב את היסודות של הידיעה? האם ניתן לדעת את היודע, את עצמנו?


> Socates: Well, this is the very point about which I'm perplexed, and I'm incapable of grasping it adequately by myself, whatever knowledge is. can we really say it? ^p.7^

כשאנחנו יודעים ידיעה גיאומטרית, למשל, האישיות שלנו לא משחקת תפקיד - הדבר שיודע הוא משהו אחר. מה זה הדבר הזה? יש לו מזג? אופי רגשי? צורה? מה יש שם בכלל לראות, כשהשכל[^9] מסתכל על עצמו?

יכול מאוד להיות, שהמבנה של השאלה הוא זה שהכתיב את הפורמט של דיאלוג - משהו לגבי מהות הידיעה הוביל את אפלטון להאמין שפילוסופיה תמיד מתקיימת בשיחה - ולכן הוא בחר לכתוב שיחות, חיות ובועטות. 

נהוג לומר שההבדל בין הפילוסופיה שקדמה ל[דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט) לזו שאחריו הוא בין פילוסופיה נאיבית לפילסופיה רפלקטיבית. נדמה שהיוונים מניחים שיש לנו משהו שהוא *שכל*, שהוא כמו חלון פתוח, שיכול לקלוט דברים מהעולם - הנגיש לו ישירות. לעומתם, דקארט ו[קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט) לא מניחים דבר כזה - קאנט סבר שהיודע כל הזמן בונה את מה שהוא יודע, בלי גישה בלתי-אמצעית לעולם; המציאות עצמה לא נגישה לנו סתם ככה. הם מניחים שישנו רכיב מסוים של הבנייה בידיעה שלנו[^10]. 

היום ישנם אנשים שהם *אפיסטמולוגים*. יש להם כרטיס ביקור שרשום עליו שהם *אפיסטמולוגים* - זה המקצוע שלהם![^11]. אפלטון שואל לעומתם - האם יש בכלל דבר כזה *אפיסטמולוגיה*? האם יש בכלל *אפיסטמה*[^12], שניתן לתת עליה את הדעת?

המילה היוונית ל*ידיעה* היא *Epistêmê*  Ep - תחילית - histeme - להעמיד, לייצב, לייסד, גם במובן היומי. המילה השלמה - *Epistêmê* - מרמזת איזושהי עמידה, עצירה ליד הידיעה - הנה, ייסדנו, הגענו.  אחד התרגומים של המילה היא *Understanding* - Standing under *what?*
על מה אנחנו עומדים? I stand under it.


אפלטון מניח תחילה, כמו [היראקליטוס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#היראקליטוס), שהכל זורם - ואין דבר קבוע כלשהו. אפלטון בוחן גם את האפשרות שהידיעה היא הכוונה לשונית כלשהו - איזושהי פעולה לשונית. ולבסוף, אפלטון בוחן את השאלה - *האם ניתן לדעת את האני?*.

אפלטון חוקר את הנושאים האלה עם שני מתמטיקאים - תאודורס, מתמטיקאי מבוגר וחשוב, ותיאיטיטוס - מתמטיקאי צעיר מהחשובים בהיסטוריה. 

> חשוב לשים לב להתעקשות של סוקראטס לשאול שאלות על הידיעה עם מתמטיקאים
{.is-warning}

בתקופתו של אפלטון, למתמטיקה יש יוקרה מוצהרת בעיניי הפילוסופיים היוונים - על האקדמיה של אפלטון אפילו נכתב - *מי שאין לו נפש גיאומטרית, שלא ייכנס לכאן*. בין המתמטיקה לפילוסופיה נקשר קשר עמוק. מהו טיב הקשר הזה?

במתמטיקה יש דיוק[^13]; הכרח; אין דמוקרטיה במחלקה למתמטיקה[^12]. אמות המידה האלו קוסמות לפילוסופים. מעבר לזה, המתמטיקה היא לגמרי שלנו - היא תוכן שכלתני טהור. על ערכים ואומנות אפשר ואפילו צריך להתווכח ולהצדיק; במתמטיקה אין אפשרות כזו. 

הבחירה של אפלטון בשיחה עם מתמטיקאים היא ביקורת פנימית נוקבת מפי פילוסוף עם אופי מתמטיקאי; המתמטיקה והפילוסופיה נפגשות על הדשא. אפלטון, דרך שני המתמטיקאים האלה, מנסה לחשוף את המגבלות אפילו של האופי המתמטיקאי. עם תיאיטיטוס אפשר ללכת רחוק מאוד - הרבה יותר רחוק מפולוס או ממנון - אבל אפילו להם יש מגבלות. הדיאלוג מבקר הן את הפילוסופיה בביקורת פנימית והן את המתמטיקה מבחוץ.


# מהו הדיאלוג האפלטוני
כשאתם באים לקרוא אפלטון - אל תהיו מקצועיים, ואל תהיו מהוקצעים. המילה *מקצוע* מגיעה מעברית מהשורש *קצע* - לגרד, לשייף, להחליק. למקצע, משמע לקחת חלק מסוים - ולהביא אותו לכדי גימור. כשאנו אומרים שאנו *מקצוענים*, אנחנו מתיימרים להביא דבר מה לכדי גימור. 

כשאנחנו באים לקרוא את הדיאלוגים האפלטוניים, כדאי להניח שאנחנו *לא* יודעים איך הדיאלוג מתיישב בתוך כל החיה הזו, מאיפה הוא נחתך ולאן הוא הולך. אנחנו מחפשים שאלות כמו *What the hell is this?* - לא ממש שאלה של מקצוענים.


יש ברשותנו 36 כתבים שאנו יודעים שהם כתבי אפלטון, עוד מהעולם העתיק. אנחנו יודעים שיש לנו את כולם, בזכות רשומות שונות שנמצאו, למשל באלכסנדריה. מתוכם, 35 הם דיאלוגים, ואחד הוא אוסף של אגרות.

מתוך הדיאלוגים, 25 דיאלוגים הם *מוצגים* (performed) - אנחנו מיד צוללים פנימה, כמו ב*מנון*. בדיאלוגים אלו אין לנו *פתיחה* - הפרגוד נפתח והדיאלוג מיד מתגולל. עשרת הדיאלוגים הנותרים הם מסופרים (narrated) - לעיתים מפי סוקראטס (כמו *הפוליטאה*) ולעיתים מפי מספר אחר.

ה*תיאיטיטוס* הוא עוף מוזר; הוא מתחיל כדיאלוג מוצג, ומתחלף איפושהו באמצע לדיאלוג מסופר.

> Euclides: Here's the book, Terpsion. And I wrote the speech down on these terms, not with Socrates narrating them to me as he did, but with Socrates conversing with those with whom he said he conversed. He said they were the geometer Theodorus and Theatetus. In order that the narrations between the speeches might not cause trouble (*pragmata*) in the writing, whenever either Socrates spoke about himself, for example, "And I said" or "And I spoke", or in turn about whoever answered, "He consented" or "He refused to agree", it's for these reasons that I removed things of this sore and wrote as if he were conversing with them.
> p.4, 143b

למעשה, אאוקלידס[^15] מצהיר פה בפה מלא שערך את הדיאלוג. בדיאלוג מסופר, המספר הוא כל-יכול; הוא יכול לתאר בפנינו תחושות פנימיות שלא ניתן להעביר בדיאלוג מוצג, לפעמים שאפילו הדמויות עצמן לא יודעות. העריכה פה, אפוא, היא **מאוד מאוד חשובה**[^16].

מבין הדיאלוגים, 29 נושאים שם המציין אדם פרטי ("מנון"), והשאר נושאים את שם הנושא ("הפוליטאה" - המשטר), כאשר היוצא היחיד מן הכלל הוא "המשתה", שמציין אירוע".

חלק מהדיאלוגים השמיים נושאים את שמה של דמות משנית ("פיידון", "גורגיאס"), ולפעמים אפילו דמות שלא מדברת בו בכלל. התיאטיטוס, לעומתם, נושא את שמה של הדמות המרכזית בדיאלוג - ואפילו, במובן מסוים, נושאה של השיחה. סוקראטס משוחח *על תיאטיטוס עצמו* - והפלא ופלא, תיאיטיטוס עצמו מהדס פנימה ומתחיל לדבר עם סוקראטס.

מכל זה עולה, כי הגישה הכי טובה לפי אנדי לקרוא דיאלוג אפלטוני היא *ילדותית 
ופדנטית* - תשאלו שאלות דביליות, על כל דבר קטן. 

אנדי סבור שאפלטון בחר לכתוב בדיאלוגים לאור היחס בין הפילוסופיה לחוכמה - הפילוסופיה היא *אהבת החוכמה*, איך אינה יכולה להיפך לחוכמה באופן מלא. משום שהידע שלנו אינו יכול להיות מושלם ומלא, תפקידו של הפילוסוף הוא לחזור כל הזמן לראשיות, ולראות איך הפילוסופיה צומחת מהלא-פילוסופיה - מהדעה, מהיומיום. לכן הדיאלוגים הם מאוד מעגליים - אפלטון שואל, שוב ושוב, את אותן השאלות - *The same goddammned thing*. הפילוסופיה מתחילה שם, וכל הזמן חוזרת לשם.

לכן סוקראטס אומר לעיתים תכופות, *palin ex arches* - *בואו נחזור להתחלה*. זהו מטבע לשון ייחודי שלו בעולם היווני העתיק. הפילוסופיה כל הזמן צריכה לחזור ולהצדיק את עצמה - ולכן לעולם אינה יכולה להיות דבר מוגמר, מקצוע.


החשבונאי לא צריך לשאול את עצמו כל הזמן מה זה מספר; המספר זה כלי שהוא ניתק, שייף, ומשתמש בו לכדי שלמות. לפילוסופיה אין את הזכות הזו.

מעבר להצדקה הזו, הפילוסופיה נדרשת כל הזמן להתעמת עם תפיסות אנטי-פילוסופיות, כמו המשוררים. בתיאיטיטוס, אפלטון מתעמת עם העמדה שהידיעה כולה היא רק מתמטיקה. הפילוסופיה לא יכולה לנפנף את השאלות והביקורות האלה - היא חייבת להמשיך להצדיק את עצמה, מול אנשים מסוימים בעלי אופי מסוים.

[^1]: ישנו גם תרגום קל יותר, של Myles Burnyeat, שלא נשתמש בו כי הוא קל יותר, ואת התרגום של ליבס, שקשה מהסיבות ה*לא נכונות*.
[^2]: מעבר לאפלטון, תלמידים אחרים של סוקראטס כתבו דיאלוגים סוקראטיים - כמו קסנופון, פילוסוף ומצביא יווני חשוב - אבל רובם לא שרדו, בטח שלא בשלמותם.
[^3]: שאנדי לא מסכים עם אף אחת מהן.
[^4]: מיילס כתב כמויות אדירות - *כל תלמיד פילוסופיה חייב לקרוא משהו של מיילס* (כמו הסורא בקוראן - *כל בן תמותה חייב לטעום את המוות*). באופן טראגי, מיילס חלה באלצהיימר ושכח כל מה שכתב.
[^5]: *logo didonay* (מתן הסבר).
[^6]: אנדי מספר על קולגה שלא אהב את הפילוסופיה הקונטיננטלית הצרפתית של  המאה ה20 - בטענה שהפילוסופיה צריכה להיות ברורה *כמו לחתוך חמאה עם סכין*.
[^7]: *מורה נבוכים* של הרמב"ם, ובמידה מסוימת כתבי דקארט, כתובים כך שהוא מסתיר את דעתו ככל שהוא יכול - כמו מעיין מבוך - משום שדעות מסוימות מסוכנות בעת שהם כותבים. הבנת הדעות שלהם כרוכה בחיבור מחדש של הפאזל הזה, שלא כולם יצליחו - וזה בסדר.
[^8]:  אנדי סבור שאפלטון היה חושב שיש בפילוסופיה מבנה לוגי מסוים שניתן לגלות, אך לא אחד מושלם שאנו יכולים לתפוס ולהביע; ושחשוב מאוד לפילוסוף לשוב ולהתעסק בראשיות, ולא להתמקצע יותר מדי.
[^9]: *nous*
[^10]: אנדי סבור שהגישה הזו היא רצח אופי מודרני, שכוון כנגד ימי הביניים, אך אינה נכונה - לא כלפי היוונים ולא בכלל.
[^11]: And they're generally really weird.
[^12]: בניגוד למחלקה בפילוסופיה, שבה אפילו דינוזאורים כמו אנדי מאפשרים *מרקסיסטים*.
[^13]: אינשטיין אומר, *היופי במתמטיקה היא שהיא מסבירה **כל דבר***.
[^14]: הדעה הזו הייתה דומיננטית במיוחד בפילוסופיה האנגלו-אמריקנית במאה ה20, ממש כהנחת יסוד; לשיטתם, הכלים הלוגיים החדשים מאפשרים לנו לחשוף כשלים שאפלטון עצמו לא יכול היה להיות מודע אליהם. היא נקשרה בעמדה שסברה כי ניתן, באמצעות ניתוח סטילומטרי, ממוחשב ומדעי, להבין מתי נכתבו הדיאלוגים - לפני מות סוקראטס, אחריו, וכו'. היום שתי העמדות האלו בקריסה; מלבד קביעתו של אריסטו שה*חוקים* הוא הדיאלוג האחרון של אפלטון, לא הצלחנו עד היום לתארך בוודאות אף אחד מהדיאלוגים. במקום העמדה הקורסת הזו לא קמה עמדה אחרת - גם אם נקבל עלינו שהעלילה חשובה, אין הסכמה על למה ואיך.
[^15]: לא, לא אאוקלידוס המפורסם; ההוא הגיעה כמה מאות שנים אחר כך.
[^16]: גם ב[משתה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה) יש שרשרת מסירה מסובכת כזו; אולם, המשתה נשאר מסופר, ועוסק בעבר - בעוד שהתיאיטיטוס עובר למוצג, ומספר על ההווה.


# פתיח
בפתיח הדרמטי של הדיאלוג, ישנו סוקראטס *אחר* - בחור צעיר, שהוא לא *ה-סוקראטס*. 

מושא הפתיח והדיאלוג, תיאיטיטוס, הוא דמות היסטורית חשובה בהיסטוריה של המתמטיקה. הוא מוכר לכל מי שחשב פעם על התופעה הזו של המתמטיקה משום שהוא בין הראשונים שניתח מספרים רציונליים - גילוי מרעיש במתמטיקה היוונית. עד לאותה נהקודה, היוונים הניחו שהמתמטיקה היא תחום טהור - *לוגוס* גרידא - שכל דבר ניתן להביע דרכו במספרים שלמים. ופתאום מבליח תיאיטיטוס ומגלה שישנם יחסים גיאומטריים *שלא* ניתן להביא במספרים שלמים.

בשני העמודים הראשונים, אנו פוגשים את תיאיטיטוס המבוגר, רגע לפני מותו. הוא נפגע בקרב, ב339 לפני הספירה, ומובא באלנוקה לאתונה על ערש דווי[^17]. הפתיחה מושכת אותנו אחורה, לזמנים שבהם תיאיטיטוס היה צעיר, ילד פלא מתמטי. תיאודורוס משווה את המראה של תיאיטיטוס הצעיר לסוקראטס (מכוער, זוכרים?)[^18]. 

תיאודורוס גם הוא דמות חשובה. בשלב הזה, הוא אדם מבוגר, ומגיע מקירינייקה (Cyrenaica). תיאודורוס וסוקראטס חברים, ותיאודורוס עצמו אינו אתונאי - הוא מורה נודד. תיאודורוס לא מתלהב מהשיח הפילוסופי ולא נגרר אליו, אלא מנדב את תיאיטיטוס הצעיר במקומו. 

בדיאלוג מוצגים מגוון רחב של תחומים - אבל נשאלת השאלה: האם הם *ידע*? מהו בכלל *ידע*? המתמטיקה, אנו מסכימים, היא *ידע* - מה יכולה הידיעה להיות אם לא מתמטיקה?
הדיאלוג עוסק בנטייה של אנשי מקצוע לראות את העולם מבעד לעדשה שלהם - הפילוסוף רואה את הפילוסופיה בעדשה פילוסופית. איך תיאודורוס, שאינו פילוסוף, תופס את חברו סוקראטס - מחוץ לעדשה הפילוסופית? הוא בוודאי חושב שהוא *קצת wierdo* - כמו [קאליקלס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס#קאליקלס-הצדק-הטבעי).

לפתיח יש כמה תפקידים חשובים: הוא מציג את הנושאים שיידונו בדיאלוג, את הדמיויות, ואת המסגרת - ואפילו לרמוז על הנושאים *שלא* יידונו בדיאלוג, אבל נושאים השלכות על התוכן שלו. ב[משתה], למשל, מוזכר [המסע לסיציליה של אלקיביאדס, וחילול הפסלים](/כלליים/מלחמה/יוון#המלחמה-הפלופונסית).

התיאיטיוס הוא דיאלוג דרמטי, וכאמור - עובר ממוצג למסופר, וערוך. 

## נושאים בפתיח

בפתיח, טרפיון מחפש את אאוקלידוס בשוק, ולא מוצא אותו. הדיאלוג מתרחש במגארה - כשעה צפונה מאתונה כיום - ועוינת לה היסטורית. במאגרה ישנה אסכולה פילוסופית, שנוטה חזק ל[פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס), ללוגיקה ומתמטיקה, ובטענה שידע הוא רק מה שניתן להביע בכלים מתמטיים. התפיסה הפרמינדאית שוללת מהם את הרעיון של *פוטנציה* - אפשרות מימוש; רק מה שממומש קיים. איך משהו שלא קיים בהוויה האחת יכול להיות ממומש?
זוהי מגארה על קצה המזלג - עיר מאוד מתמטית, פילוסופית, ובמידה רבה קצת סטטית.

טרפיון ואאוקלידוס, למרות העוינות הפוליטית והפער העמדתי, הם חברים ותלמידים של סוקראטס[^20]. התפיסה הפארמינדית שלהם מקשה על הרעיון של **ידיעה עצמית  - מהו בכלל העצמי בעולם סטטי? איך אפשר להכיר אותו?**

בשיחתם של טרפיון ואאוקלידס, מוצגת לראווה גם הפטריוטיות של תיאיטיטוס - שנפצע בקרב בעד ארצו. תיאיטיטוס הפצוע מגיע למגארה לאתונה, חרף הניסיונות לשכנע אותו להישאר בגלל מצבו הקשה; הוא מתעקש להגיע הביתה לאתונה, ולמות מפצעיו שם[^23] (142a-d). בנוסף לאופי המהולל שלו[^24], תיאיטיטוס הוא גם גאון מתמטי, מה שמציף את השאלה: האם תיתכן, בלי האופי הטוב, גאונות מתמטית?

הניסיון מראה לנו שכן; שאפשר להיות גאון בהרבה תחומים, מבלי להיות או-וואה גדול כבן אדם. האם בפילוסופיה יש אפשרות כזו? האם אדם יכול להיות פילוסוף ואדם *רע*?[^25]. נדמה כי אפלטון מחויב להגיד שלא - אדם רע אינו יכול להיות פילוסוף[^26].

נדמה כי הפער הזה מתאפשר במתמטיקה, שיכולה להיות מוגבלת - זכות שהפילוסופיה לא יכולה להרשות לעצמה.

נושא נוסף הוא ה*פלא*[^19]. הפלא הוא נושא חשוב בדיאלוג: עצם זה שהדמויות נפגשות בכלל זה פלא, תיאיטיטוס עצמו הוא פלא[^27], וכמובן, הפילוסופיה היא סוג של פלא. *פלא* מוזכר רק בפתיחה שבע פעמים.

> שימו לב לנושא ש*לא* מופיע בתחילת הדיאלוג - המתמטיקה!
{.is-warning}

הפליאה של הפתיח טרפיון ואאוקלידוס מוצאים אחד את השני מציפה נושא נוסף - **איך בכלל מכירים משהו, ואיך מכירים את עצמנו?**[^22] - אבל הוא לא מתקדם בדיאלוג.

העריכה של הדיאלוג מעלימה מעיניו עובדה עלילתית חשובה, בסוף הדיאלוג. סוקראטס אומר שם לתיאיטיטוס - [שנאלץ לעזוב בכדי לעמוד בפני בית המשפט](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה), ולקבל את כתב האישום שלו. כשאאויקלידס מתאר את התיקונים שעשה בדיעבד, סוקראטס כבר בכלא, נאבק על חייו - ועומד להפסיד. ההקשר הזה נמחק לחלוטין בעריכה של אאוקלידס! 

אם אין דבר כזה *פוטנציה* - האם אפשר לדבר בכלל על הנפש - משהו דינאמי, מתשנה, *בכוח*? הנפש, הרי, היא אוסף של יכולות שאנו *יכולים* להוציא אל הפועל. הנפש היא דבר חמקמק - לא רק שהיא לא דבר חומרי, היא גם דבר מאוד פוטנציאלי; איך מכירים משהו כזה בכלל? בדיאלוג מוצגים שני מובנים של הכרה: *ידיעה* - *Epistêmê* - המילה היוונית למדע, ו*הכרה* - *Gnosis* - מה שאנחנו יודעים על עצמנו, או על מישהו אחר[^21]. אחד הנושאים בדיאלוג הוא הבדל בין שני מובני ההכרה האלה - האם יש לנו את שניהם בדבר הנפש? איפה יושבת הנפש על הרצף הזה? נדמה שאפלטון סבור שבדבר הנפש, יש לנו רק *הכרה*, ולא *ידיעה* - ועצם ההכרה במגבלה הזו היא הכרה עצמית.

המתמטיקה היא בוודאי *ידיעה*, סבור אפלטון, אבל הנפש היא רק *הכרה*. מה ההבדל ביניהם? האם אחד יותר טוב מאחר? 


נושא נוסף בדיאלוג הוא פנאי[^28] - לטרפיון ואאוקלידוס יש פנאי, ולכן הם נשארים במגארה וקוראים בשיחה. הפנאי במובן האפלטוני הוא לא רק ארגון לוח זמנים מוצלח, אלא חוסר דחיפות מסוים - אף אחד לא מנסה להבין *מהו הטוב* מהיום למחר, אלא כעיסוק עיוני טהור, חופשי מאילוצי הישרדות יומיומיים. הדיון בדיאלוג כולו יוצא מנקודת הפתיחה הזו, של *פנאי* - פנאי שאין לסוקראטס, העומד בפני משפט - אך הוא מוצא אותו בכל זאת, אפילו כשהוא [עומד בפני מותו בכלא](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון)[^29].


## פתיח שני

עכשיו אנחנו נכנסים לדיאלוג המוצג (143d). סוקראטס ותיאודורוס משוחחים בקירינה[^30], שם סוקראטס מצהיר שהוא מעוניין לדעת מה חושבים הצעירים על דברים כמו גיאומטריה או פילוסופיה היום. הוא אינו מוטרד מהצעירים בקירינה, אלא רק מאתונה - כמו תיאיטיטוס, בסוקראטס יש משהו אתונאי מובהק, אבל גם משהו נודד. 

תיאודורוס, לעומתו, נודד לחלוטין: הגיאומטריה היא בינלאומית, ותיאודורס הולך לכל מקום שמבקשים אותה (143d).

סוקראטס מבקש לדעת מי מהצעירים האתונאים תיאודורוס מעריך - והלה מזכיר מיד את תיאיטיטוס ומהלל אותו[^18]. אחרי סבב שבחים מרהיב, סוקראטס שואל *מי אבא שלו*[^31], ותיאודורוס, מתמטיקאי כזה, משיב שהוא לא זוכר (144a-b). 

למרבה המזל, תיאיטיטוס בדיוק מתקרב - וסוקראטס מזהה (*Gnosis*) אותו, וזוכר את אביו, מסוניום[^32]. סוקראטס מכיר את כל הרכילות על תיאיטיטוס: מי אבא שלו, איזה מן אדם הוא, ואת זה שאבא שלו השאיר לו הרבה כסף. תיאודורוס לא יודע את כל זה (חוץ מכסף) - רק את הצד העיוני - אבל סוקראטס מבקש להכיר את תיאיאטיטוס במלואו[^33] (143c).

סוקראטס מבקש, דרך תיאיטיטוס, ללמוד על עצמו - תיאודורוס טוען שהם מאוד דומים. אולם, תיאודורוס לא מומחה בזה - רק בצד העיוני[^34] - ולכן סוקראטס קורא לתיאיטיטוס, כדי לבחון את הסוגיה בעצמו. שימו לב לדמיון פה - כמו שתיאיטיטוס דומה לסוקראטס אבל אינו סוקראטס, כך גם הדיאלקטיקה של תיאודורוס דומה לפילוסופיה אבל אינה פילוסופיה, וכך גם המתמטיקה דומה לפילוסופיה אבל אינה פילוסופיה. יש הבדל בין מה שפאסקל קורא לו *Espirit geometrique* ל*Espirit de finesse* - הרוח הגיאומטרית למעיין יכולת דיוק כזו - היכולת האינטואיטיבית-כמעט של לדייק באיך לחיות טוב[^35]. הנה עוד קיפול בעייתי בשאלה שלנו, *מהו ידע*. 

השאלה *מהי ידיעה* היא השאלה המנחה[^36] בדיאלוג (145c). סוקראטס מתאר כיצד הוא יודע הרבה מהתחומים הגדולים - אבל יש *משהו קטן שחסר לו*, שאולי תיאיטיטוס ידע. הוא שואל את תיאיטיטוס ההמום - האם *ידע* ו*חוכמה*[^37] הם אותו הדבר? (145d-e) סוקראטס סוחט ממנו שכן; אבל אז - מהי בכלל הידיעה? (146a) משהו מסוים? סך? יחס אל ידיעות אחרות? מה זה בכלל?

# השאלה המנחה - מהו ידע?
סוקראטס פונה לתיאיטיטוס כמי שלמד את הגיאומטריה, המתמטיקה וההרמוניה (145c), אבל מתאר מחסום[^38] שעדיין נתקל בו - *מהו ידע?*

תיאיטיטוס מניח תחילה זיהוי בין ידיעה - תחום מצומצם ומסוים - לחוכמה; מי שעוסק במקצוע כזה או אחר, ויודע אותו, הרי הוא חכם.

סוקראטס אינו מסכים עם הזיהוי הזה. *מהו ידע?*, הוא שואל. *מי יודע? מדוע כולכם שותקים? האם השאלה שלי **גסה** מדי?*[^39] תיאודורוס משיב שאינו רגיל ל*שיחות מסוג זה*[^40]; המתמטיקאי אינו רגיל להשיג ידע דרך שיח, ומפנה דרכו לצעירים[^41], לחובבנים[^42] - המשוגעים לדבר (146A-C).

תיאיטיטוס עולה, ומשיב בדוגמאות רבות (146D), אותן דוחה סוקראטס כידע[^43]: הוא משיב שאינו שאל *של מה* יש ידיעה, אלא *מהי הידיעה*.

# ההגדרה הראשונה

## דוגמת הבוץ
סוקראטס מושל את הידיעה ל*בוץ* (147). אם נשאל *מה זה בוץ*, ונשיב - יש בוץ לקדרות, ובוץ לבנייה, ובוץ לרב-המלאכה - זו לא תשובה טובה; התשובה המתבקשת היא, *אדמה מעורבבת עם מים ביחסים מסוימים* - זהו הסבר פשוט[^44]. אין צורך לפנות לסוגי הבוץ השונים כדי להבין מה זה *בוץ*. הידיעה היא ניתוח אנליטי[^45], פירוק עד הסוף והבנה של השלם כסך כל מרכיביו. 

אלא שיש בעיה גם עם המודל הזה לידיעה. נניח ונפרק ונפרק ונפרק, ובסוף [אין שם כלום](/פילוסופיה/בודהיזם/מהיאנה#תפיסת-הריקות). לא תהיה לנו ידיעה לעולם - רק ניתוח אינסופי לחלקים. מנגד, ייתכן וישנם יסודות אטומיים בסיסיים - אבל אז כיצד נכיר אותם במלואם? איך ננתח *אותם*? זו, במובנים רבים, בעיה מרכזית מדיאלוג, שסוקראטס יעמוד עליה בהמשך.

אולי, מנגד, הידיעה מורכבת גם מידיעה אינטואיטיבית? מעיין מבנה דו-קומתי, עם הפרדה בין אנליזה לתפיסה אינטואיטיבית? זה נשמע קצת הוקוס-פוקוס, קצת כמו האידאות; אנו פשוט *תופסים אותן בהבנה שכלית*. אולם, ייתכן וזה אכן המצב אצל אפלטון - וכך אובדת הידיעה במלואה.

## דוגמתו של תיאיטיטוס
תיאיטיטוס מתיימר להבין את הדוגמה של סוקראטס, ומציע דוגמה משלו (147D), מתמטית, שלמד מתיאודורוס. אם ניקח מספרים מסוימים - נניח 2 - נעלה אותם בריבוע ונקבל ריבוע, ששטחו 4. מנגד, מספרים אחרים - כמו פי - אם נעלה אותם בריבוע, נקבל עיגול; לא ניתן להביע את היחס בין פי בריבוע. תיאיטיטוס הבין שניתן לחלק את המספרים לשני סוגים[^46], אך בכל זאת לגבב אותם לדבר אחד - גם בהקשר הידיעה ניתן לכאורה לעשות כן; אבל, אומר תיאיטיטוס, אני *לא מצליח לעשות את זה*, ואני לא מצליח לשחרר מכך שאני לא יכול לעשות את זה (148).

תיאיטיטוס נמצא במעיין מאבק - יש לו רעיון תקוע בראש, והוא אינו מצליח להביא אותו לכדי שלמות, לכדי ביטוי. כאן נכנס אחד המשלים הכי יפים ומפורסמים של סוקראטס.

> [מאמר - הדוגמה המתמטית ב*תיאיטיטוס*](/burnyeat_the_philosophical_sense_of_plato.pdf)
{.is-info}


## סוקראטס כמיילדת
אנחנו נסתכל על המשל גם בתוך הדיאלוג, וגם מגובה 30,000 רגל כדי לראות איך אפלטון בונה משלים.

המשל, יחד עם [האפולוגיה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה), ה[גורגיאס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס), ה[משתה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה) וה[פיידון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון), הוא אחד המקומות הבודדים שסוקראטס נותן תיאור *חיובי* למסע הפילוסופיה שלו, לידיעה שיש לו.

סוקראטס מספר שאימו, פינארטה, הייתה מיילדת, ו*גם לו יש את האומנות הזו* (149A). זה פשוט לא נכון; לסוקראטס אין את האומנות הזו, והטענה הזו היא הטעייה מכוונת בכדי לעורר מחשבה. 

*אני מוזר*, אומר סוקראטס, *ואני גורם לאנשים לחוש מבולבלים*[^47], מחוץ למקומם. אולם, עצם הנוכחות של האומנות הזו אצל סוקראטס היא קצת מחוץ למקומה: בעולם היווני, מיילדות היו נשים מבוגרות יותר, שכבר ילדו ואינן יכולות ללדת - בכדי שיהיה להן ניסיון. 

כאן מתחילים היסודות הלא-מוכרים במשל של סוקראטס. *אני תמיד הייתי עקר*, אומר סוקראטס בהקשר לחוכמה (150D). הכיצד ייתכן שסוקראטס מיילד, אם הוא עצמו לא ילד אף פעם? סוקראטס רומז שמה שהוא יוצא מתיאיטיטוס אינו תינוק, בריא, שלם - אדם - אלא משהו אחר.

סוקראטס מכביר לטעון שיש לו ידע נוסף - הוא יודע לזהות *מתי* מישהו בהיריון, מיד - משהו שאפילו מיילדת לא יכולה לעשות (149B-C). הוא טוען למעשה שהוא מזהה שתיאיטיטוס בהיריון עם רעיון כלשהו לגבי מה זה ידיעה.

סוקראטס אפילו מוסיף שהוא יודע *לשדך* כל שיוולדו הילדים הטובים ביותר - משהו שבכלל לא אפיין את היולדות בעולם היווני. הוא טוען לא רק לילד את הרעיון - אלא גם לזווג בין ההורים! זו טענה ממש מוזרה. 

הוא טוען שביכולתו לזהות אילו מהילודים *אמיתי*. זה כבר ממש מוזר; למה מלכתחילה להשתמש במשל הזה, שאינו תואם עד הסוף?

לכאורה, סוקראטס מבטיח לתיאיטיטוס תוצאה חיובית - בוא ללמוד איתי, ותוליד ילד רוחני מושלם. אבל סוקראטס לא יכול לדבר כזה; הוא אינו יכול להבטיח רעיונות מושלמים. למעשה, הוא אומר, שישפוט את הרעיון, ואם הוא אינו אמיתי - יהרוג אותו!
הוא טוען שיש לו את היכולת לראות את נפש האדם, לזהות שהוא הרה עם רעיון, ומצליח - כמו שהמיילדות יכולות להאיץ או לעכב לידה, בלחשים ובשיקויים - להוליד את התינוק.


סוקראטס מציג את עצמו, כאמור, כעקר - אך הוא טוען שיש לו יכולת מיוחדת - לאפשר *לאחרים* להוליד, ולהשתפר בכך. זה הדבר ש*מוזר* בסוקראטס: הוא מוזר בכך שאינו יודע, אך מאפשר לאנשים לדעת, וללכת להשתפר. הוא אפילו טוען בהמשך הדיאלוג שאלו שעוזבים אותו מיד מתדרדרים, עד ששבים אליו שוב להשתפר.

בטענה של סוקראטס יש אלמנטיים מאוד [סופיסטיים](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/סופיסטים). סוקראטס מנסה לשכנע את תיאיטיטוס ללמוד איתו, בטענה שיעזור לו להוליד ילדים רעיוניים - אבל פתאום מתברר שהוא בכלל לא יכול לעשות את זה![^48] למה להוליך את תיאיטיטוס המסכן בפח?


## הסבל בדיאלוגים אפלטוניים
> Pathei Mathos, אומר סופוקלס ב*אדיפוס המלך* - *הסבל מלמד*

האדם הטוב - המרשים, המלומד - חייב *לסבול* כדי להיהפך למי שהוא. נדמה שאפלטון מסכים עם העיקרון הזה, ובונה עליו את הדיאלוגים. כנראה, חושבים אפלטון וסופקלס, ש*אין דרך אחרת*.

ב[משתה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה), דיוטימה מתארת שכדי להגיע לאידאה של היופי, אנחנו חייבים לטפס בכל סולם האהבה - להתחיל מגוף אחד, להתאכזב ממנו, לאהוב גופים רבים, נפש, ולבסוף - ידיעות. אין דרך אחרת לקבל את האידאה של היופי - אנחנו חייבים לטעות, לסבול, כדי להגיע לשם[^49].

המסקנה פה מוזרה, וקשה - אנחנו לא נלמד, אם אנחנו לא נטעה, בהכל חוץ מתחומים מאוד מאוד מסוימים - כמו המתמטיקה. אפלטון נותן ביטוי למבנה הזה בדיאלוגים - בכולם יש איזושהי תקלה, משהו מוזר, שמכריח אותנו לקרוא שוב. למשל, ב[משל המערה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה) - סוקראטס שואל, *מה אם מישהו יוציא אותנו מהמערה בכוח*? מאיפה *הוא* הגיע? וכשאותו האדם חוזר למערה, פתאום האנשים במערה מסתובבים, מדברים אחד עם השני - קודם לא ראו זה את זה כלל. מה קורה פה? אלפטון מציג את הבעיה, ולא נותן את ההסבר.

האומנות הסוקראטית, כפי שהיא מוצגת במשל המפורסם הזה, מוצגת כשילוב של כמה סוגי ידע:

- הכרה (Gnosis)
- אומנות (Techne)
- ידיעה (Episteme)
הידיעה היא הרכיב המוזר פה - סוקראטס *יודע* שאין לו ידע. התמהיל הזו כולו אינו יציב - והוא זה שמבדיל אותו מהסופיסטים. סוקראטס יודע לשכנע, להפיל, ולשחות ברטוריקה, בדיוק כמו הסופיסטים - אבל סוקראטס *יודע* שאין לו ידע, והסופיסטים לא.

למרות כל המוזרויות של המשל - חוסר ההתאמות שלו, הניתוק שלו מסוקראטס - נדמה לנו שהוא מתאים לעיסוק הפילוסופי. כיצד? 

ברעיונות, כמו בילדים, יש משהו משלנו. אנחנו מושקעים בהם במאה אחוז, ונגבה אותם באופן מלא, ויהי מה. כאן היא חשיבותו של סוקראטס כמיילדת מוזרה כזו, שתקטול רעיונות לא אמיתיים - 

> The courage to attack your own convictions- that's courage!
> *ניטשה*

סוקראטס מזכיר את המילה *אל* לעיתים תכופות בדיאלוג. הוא מבקש לטעון שהוא, כמו האל, אינו צר עין, ואינו מסתיר מתיאיטיטוס את האמת - ולכן, שלא יכעס עליו אם הוא קוטל את הרעיון שלו (150E). סוקראטס מחקה כך את האל[^50]

# ההגדרה השנייה
ב151E, תיאיטיטוס נותן לנו את ההגדרה השנייה של תיאיטיטוס למה-זה-ידע: 

> Whoever knows something perceives that which he knows, and as it now 
appears, knowledge is nothing else than perception
> p.14, para. 151E


תיאיטיטוס מזהה *Epistêmê* כ*Aisthesis*[^52] - תפיסה. משל המיילדת נועד להוביל את תיאיטיטוס להפיק *Doxa* כזו משלו בדבר מה היא ידיעה. 

אנחנו נראה שהגדרה זו נולדה מתוך *שכחת הידע האישי שלו*, ו*שכחת הידע המקצועי שלו*. ב148E, תיאיטיטוס מתאר כיצד אינו מצליח להגיע לידיעה. הוא אומר ש - 

> I don't know, Socrates, what, however, I've experienced I say
> p.11, para. 148E

תיאיטיטוס מכיר בפער מסוים בין מה שהוא יודע ומה שהוא חווה. אבל ההגדרה שהוא נותן *עכשיו* עומדת בניגוד גמור לפער הזה!

תיאיטיטוס בטוח כעת שידיעה היא פעולה פשוטה, וחד-חד ערכית - היא *איננה אלא* תפיסה. הפיתולים המשונים שסוקראטס יבצע כעת נועד כדי להכניס את תיאיטיטוס ל*Aporia* ולהכריח אותו להסתכל אל תוך עצמו. הוא מנסה לשדל את תיאיטיטוס לתת הגדרה *מתמטית*, ולערער עליה - דווקא *בגלל* שהוא מתמטיקאי.

המהלך של סוקראטס אינו נקי לוגית - הוא מלא בטריקים סופיסטיים.

*נראה לי* (Dokei Moi[^54]), אומר תיאיטיטוס, ש*היודע* (Epistamenos) ביודעו משהו חש (Aisthanesthai)... *עתה נראה לי* (Phainesthai[^53])...

*Aisthesis* ו*Episteme* מאופיינים בוודאות - מה שנראה לנו, או מה שאנחנו קולטים בחושים, נראה לנו ודאי. במילים שבוחר תיאיטיטוס יש ודאות גמורה. 

*Phainesthai* ו*Dokei* הם רכים יותר - *נראה לי*, *נדמה לי* - סייג מסוים מ*Episteme* או *Aisthenesthai*. ההגדרה של תיאיטיטוס, שהוא מצפה שתהיה חד-חד-ערכית וחותכת, מלאה במילות סייג כאלה. היא נובעת ממהנחה ש*ידיעה* חייבת להיות *ודאות* - דבר חותך ומוחלט. סוקראטס שם לב שההגדרה אינה באמת של תיאיטיטוס - היא הושתלה בידי מישהו אחר. כדי לחשוף זאת, סוקראטס משתמש במהלך פדגוגי, פסיכולוגי.

ב151E, סוקארטס שואל - *Perception is knowledge*? ותיאיטיטוס משיב בחיוב. אבל ההגדרה פה בעצם שונה - לאן הלך ה*נראה לי*, *כפי שזה נדמה לי*, *כאשר מישהו יודע*... לאן הולך כל זה? סוקראטס לקח רק את הסיפא - זה לא בדיוק אותו הדבר. מה גם, שמדבריו של תיאיטיטוס לא נובע *שידיעה היא בדיוק תפיסה* - ייתכן עדיין שאלו שני תהליכים קוגניטיביים שמופיעים בהתאמה. תיאיטיטוס לא ער, עדיין, לסילוף הזה של ההגדרה שלו.

ומה בדבר כל שאר המונחים של תיאיטיטוס - *Dokei* ו*Aisthenesthai* הם ידע? *נדמה לי*, ו*נראה לי* - מאיפה הם נובעים במבנה של תיאיטיטוס? אם ידיעה היא סוג של תחושה, מה כל אלה?

בואו נסתכל שוב על ההגדרה החדשה. *ידיעה איננה אלא תחושה*. ואיפה התחושה ב*מתמטיקה*, שבהגדרה אי אפשר לחוש? זוהי רעידת אדמה אפיסטמית למתמטיקה (זכרו, תיאיטיטוס הוא מתמטיקאי - זה מה שהוא עושה כל היום!). האם אנחנו *מרגישים* ש`2+3=5`? זה לא נראה ככה? זה זיהוי שכלי - לא תחושתי.

## הזיהוי עם פרוטאגורס
ב152, חושף סוקראטס את ההגדרה של תיאיטיטוס כ[זו של פרוטאגורס](/פילוסופיה/הציטוטים#fnref15) - *האדם הוא קנה המידה* של כל הדברים. הוא מכביר לזהות את האמרה הזו כתורתו של [היראקליטוס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#היראקליטוס), שמגובה במשורר הומרוס. מאיפה מגיעה הקפיצה הזו? למה סוקראטס בונה את המגדל הזה ומטיח אותו בתיאיטיטוס?

> מ30,000 רגל - הקפיצה הזו היא חלק מההולדה הסוקראטית - להכניס את תיאיטיטוס ל*Aporia*.
{.is-info}

הוא מנסה לשאול את תיאיטיטוס - *כיצד משהו יכול להיות אחד*? מתמטיקאי *אמור* לדעת את זה. סוקראטס מראה ש*אפשר* להיות מתמטיקאי גדול מאוד, בלי לדעת בכלל - מה הוא אחד? בכך, היא חורגת מהפילוסופיה; היא אינה מודעת לעצמה.

בהמשך (161C), טוען סוקראטס - אם פרוטאגורס צודק, הרי שכל העיסוק שלי חסר תועלת. ב[משתה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה), [אריסטופאנס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה#אריסטופאנס) נותן נאום יפה, שאריסטופאנס ההיסטורי לא אמר אף פעם. אפלטון שם בפיו עמדה חזקה מאוד - הפילוסופיה איננה אפשרית. במהלך פרוטאגוראס-היראקליטוס-הומרוס הזה, מציג סוקראטס את העמדה ש*אין ידע במובן שפילוסופים מחפשים ידע* - ידע קבוע ונצחי. אבל נחשו מה - אין דבר כזה!

כדי למשוך אליו פילוסופים צעירים, כמו תיאיטיטוס, סוקראטס צריך להתעמת בשיא הכוח עם העמדה הזו, של המשוררים - *הומרוס והצבא שלו*. בפילוסופיה, בניגוד לפוליטיקה, אנחנו צריכים להתעמת עם העמדות האנטי-פילוסופיות - בכדי להגן על הפילוסופיה, סוקראטס חייב *לכתוש* את הפילוסופיה. הוא כותש בצורה דומה את המתמטיקה - *יש בה בכלל מה לדעת?*[^55].

סוקראטס מנסה לגרור את תיאיטיטוס ותיאודורוס להומרוס-היראקליטוס-פרוטאגורס כדי להוכיח אותם - זה לא רק למתפלספים; אם הכל באמת זורם, אז כל הדבר הזה, המתמטיקה - היא אשליה, תרכובת. ומי מרכיב דברים שכאלה? *האמנים*, כמו אריסטופאנס - לא הפילוסופים.

פרוטאגורס אומר שהאדם הוא קנה המידה לכל הדברים[^56]. למה הוא מתכוון? אילו מן דברים? איזה אדם? אדם מסוים, או האנושות עצמה? לא ברור למה פרוטאגורס עצמו מתכוון - אך סוקראטס מפרש אותם כ - 

> **כל** אדם **בעצמו** הוא קנה המידה **של כל הדברים**

זהו הפירוש *הכי קיצוני* לעמדה של פרוטאגורס (שלא יכול להגיד עליה כלום, כי הוא כבר מת - בשלב הזה ובטח עכשיו). תיאיטיטוס, המום ונבוח, מסכים. 

נניח ושני אנשים עומדים מול הרוח, מדגים סוקראטס. לאחד מאיתנו היא חמה, ולאחר - קרה. פרוטאגורס יגיד שהיא חמה לאחד וקרה לאחר - אין מה זה *הרוח בעצמה*. מה ש*נראה לכל אחד*, הוא *נתפס לכל אחד* - *Phainesthai* הוא *Aisthanesthai* - *Appear* is *Perceive*.

תיאיטיטוס מקבל את הזיהוי הזה בכניעה. למה הוא לא מתנגד? תיאיטיטוס לא התכוון הרי לכל המהלך הזה. 

אם מה שנדמה לי הוא מה שאני תופס, ומה שאני תופס הוא מה שיש, הרי שמה שאני תופס הוא מה שישנו - אין שום אפשרות **לטעות**[^57]. אם הרוח קרה, היא קרה, ואם היא חמה, היא חמה - אין *מה הרוח* - אני לא יכול לטעות בה. סוף סוף - הגדרה של ידע שהיא חותכת! התחושה הזו קוסמת לתיאיטיטוס - הרי הגדרה של ידע שהיא, כמו המתמטיקה, חותכת לחלוטין.

הודאות הזו גובה מחיר כבד - הידיעה *פרטנית לחלוטין* - כל אחד מאיתנו תקוע בראש שלו, וזהו. תיאיטיטוס עיוור למחיר הזה, שסביר שלא יוכל לסבול - אתם עם המתמטיקה שלכם, ואני עם המתמטיקה שלי.

## הזיהוי עם היראקליטוס

אם הידע הוא פרטני, נשאלת השאלה - מי אנחנו? תיאיטיטוס רוצה ודאות מוחלטת[^58], ועכשיו סוקראטס גובה ממנו את המחיר.

(152D) סוקראטס שואל - האם עמדתו של פרוטאגורס עומדת? הוא מציג אותה כעמדה המוסכמת של כל החכמים (*חוץ מ[פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס)*) - *שום דבר איננו אחד - שום דבר איננו הווה - הכל מתהווה, הכל בתנועה, הכל זורם* - זו העמדה של המשוררים, ולכן הוא מכתיר את הומירוס כגנרל שלהם. העמדה הזו היא הבסיס לטענת המשוררים, יריביהם המרים של הפילוסופים - שהם יודעים, והפילוסופים לא יודעים.

העמדה הזו יותר מוכרת, יותר מוסכמת, עד היום[^55]. למה? בואו ננסה להבין את העמדה, לדעת את האויב.

אם הידע סובייקטיבי לחלוטין, אז האדם הוא קנה המידה. אבל האדם לא היה תמיד, ולא יהיה תמיד. אם אנחנו המצע, ואנחנו לא תמיד, המסקנה ברורה - *הכל* זורם. המשוררים, שמציב אפלטון כנגד הפילוסופים כיריב ראוי - מתוקף מודעתם העצמית, יגידו - הידיעה היא לא דבר קבוע, היא דבר שנוצר - ואנחנו היוצרים.

בהנחה הפילוסופית היוונית, הבסיס הוא נצח - הטבע הוא נצחי, וטבע האדם הוא נצחי, ולכן ניתן לדעת אותו וראוי לחתור אליו. העמדה המטאפיזית שמאפשרת לשירה להיות חוכמה היא ההפוכה - שאין נצחי, אלא נוצר, והחוכמה היא לא הגילוי, אלא היצירה.

סוקראטס מתייחס לעמדה הזו ברצינות. *מה עם הכל **באמת** זורם?* תהליכים טבעיים? מספרים? אלים? הכל. ב153, סוקראטס שואל - האם אש היא לא מתנועה? האם לידה היא לא תנועה? האם בריאות היא לא תנועה? האם *למידה* היא לא תנועה? נדמה שהסימנים האלה משכנעים את תיאיטיטוס; הוא עוד לא רואה את הבעיה - גורלה של המתמטיקה. 

### הומירוס?

[^17]: במובן זה, הדיאלוג הוא אנדרטה של אפלטון לתלמיד שלו, שמת לפניו.
[^18]: תיאודורוס מקפיד "להוריד" את תיאיטיטוס כדי שלא ייחשבו שהוא נמשך עליו, ולכן מכתיר אותו *מכוער נעל* כמו סוקראטס. בהתחשב בזה ש[אלקיביאדס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה) נמשך לסוקראטס בסופו של דבר, זה די אירוני.
[^19]: *Thauma*
[^20]: אאוקלידוס נוכח גם במותו של המוות, ב[פיידון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון).
[^21]: ביוונית יומיומית של המאה ה5 לספירה, המונחים האלו היו נרדפים - ואפלטון עלב אותם לכדי בעיה פילוסופית.
[^22]: אנדי מזכיר כיצד ישראלים שמדברים אנגלית נתפסים כמאוד בוטים, משום שהעברית מעניקה לנו חיתוך ואינטונציה מסוימת שאנחנו לא ערים לאיך שהיא עוברת כשאנחנו מדברים אנגלית. מה מהבוטות הזו הוא אנחנו? מה מגיע מהחברה?
[^23]: תיאיטיטוס פצוע קשה; לא רק פציעות פיזיות, אלא גם חולה מדיזנטריה.
[^24]: תיאיטיטוס מהולל במילה אחת: *Kalogathia* - אציל ויפה; מיושב בדעתו; בעל הסגולות הטובות.
[^25]: כמו *היידיגר*, שבגללו אנדי קובע - *חוץ מפילוסופים גרמניים!*
[^26]: מה שמציב אותנו בבעיה עם היידיגר.
[^27]: (/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה) מוזכרים המקצועות שצריך ללמד את המלכים-הפילוסופיים של העיר - האסטרונומיה, לוגיסטיקה, מוזיקה, מתמטיקה וגיאומטריה. תיאיטיטוס מצטייר פה כמי שיודע לפחות חלק מהדברים האלה, וגם בעל האופי הטוב - האם הוא מלך פילוסוף בפוטנציה?
[^28]: *Schole*
[^29]: מימרה סטואית מפורסמת קובעת כי *גם עבד בכבליו יכול להיות חופשי יותר ממלך בכסאו* - עמדה ששואבת השראה מהתפיסה האפלטונית הזו.
[^30]: מושבה יוונית בלוב של היום.
[^31]: מה? כמו שאנדי אומר, *Who gives a shit?*
[^32]: 70 ק"מ מדרום לאתונה, עם מקדש אדיר לפוסידון ונוף יפהפה.
[^33]: שימו לב מה לומדים מכאן על האופי של תיאודורוס; כמו שאופי הדיון בפוליטאה משתנה בכל פעם שמדברים עם אח אחר של אפלטון, ככה גם כאן - הדיון משתנה כשתיאודורוס תופס את המושכות.
[^34]: תיאודורוס הוא מקרה מעניין - הוא זכה לכל החינוך הפילוסופי, ולא דבק בו כלום מהפילוסופיה. איזה יכול להיות? אולי החינוך לא מספיק כדי להקנות פילוסופיה?
[^35]: כמו להיכנס לחדר חדש ולגלות מיד מי נגד מי, מי עם מי, ומי תוקע למי סכין בגב, או מיומנות מאוד מאוד מסוימת שיש לרב אמן - שלא יידע להצריך את המומחיות שלו, או להעביר אותה הלאה, אבל יידע אותה היטב.
[^36]: *Leitfrage*
[^37]: *Epistêmê* לעומת *Sophia* 
[^38]: *Aporia*
[^39]: אנדי מספר שהמחלקה לפסיכולוגיה בבן גוריון מנסה לעבור ממדעי הרוח למדעי החיים. אולם, הוא אומר, אם נשאל את הפסיכולוגים - *מהו מדע?* מהו הדבר הזה שכולנו כל כך רוצים - לא נקבל תשובה טובה - השאלה גסה מדי. באותו האופן, המתמטיקאים, הגיאומטרים, שותקים.
[^40]: *Dialektos* - בא מ*Dia Legesthai* להבין משהו דרך משהו, במקרה הזה שיח, שיתוף רעיונות.
[^41]: כפי שקורה ב[פוליטאה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה), כשקפאלוס, סמן המסורת האתונאית, מפנה את מקומו בשיח.
[^42]: המילה *חובבן* מגיעה משורש *חבב* - אהבה, כמו גם בצרפתית - *Amateur* (אוהב זאת). במקרה הזה, איש המקצוע, שאולי אינו חש תשוקה למושא החקירה שלו, מפנה מקומו למי שמוכשר פחות, אבל אוהב את מה שהוא חוקר.
[^43]: סוקראטס מניח כאן שישנו דבר אחד שמאגד את כל הסוגים - איזו אידאה של לדעת (ובאופן מעניין, האידאות אינן עולות כלל בדיאלוג), אבל זה לא בהכרח נכון - פילוסופים אחרים, דוגמת ויטגנשטיין, מערערים על העמדה הזו.
[^44]: *logos*
[^45]: *analysis* - לפרק, לפרום, לפצל ליסודותיו
[^46]: Syllabien eis - *to take as one* - מכאן מגיעה המילה *סילבוס*
[^47]: המונח של אפלטון הוא *Atopos* בלי מקום - משום שהוא מוביל אנשים ל*Aporia* - מבוי סתום
[^48]: הDouble-take הזה נפוץ מאוד בדיאלוגיים אפלטוניים
[^49]: בכל שטיח פרסי, מרהיב ככל שיהיה, מספר אנדי, תמיד יהיה פגם מכוון אחד; *שלמות היא רק לאללה*.
[^50]: *imitatio Dei* - חיקוי האל. מתכתב עם רעיון של חז"ל - *תהיו רחמנים אתם, כי אבינו רחמן גם הוא*.
[^51]: קלאסיקן ומתרגם יווני אגדי, יהודי ומאוד, מאוד מוזר.
[^52]: מילה גמישה בעוד ביוונית - תחושה, תפיסה.
[^53]: *Phainesthai* - המקור למילה *Phaenomena*
[^54]: *Dokei Moi* - מכאן מגיעה *Doxa*
[^55]: אנדי מספר שהרצה לתלמידי מדעי החיים וכימיה, והם משוכנעים - *המדע הוא סיפור*, כמו גם המתמטיקה, ולא אמת. עם זאת, הם *לא* רואים בכך סכנה למדע ולתחום שלהם - זה עובד, וזה יציב. הוא מתאר, בתסכול, אך לא הצליח לשכנע אותם אחרת.
[^56]: *Chremata* - הכוונה לדברים יומיומיים.
[^57]: *Psuedes*
[^58]: בצפון ג'רזי איפה שגדלתי, הבית של ה*סופראנוס*, אומר אנדי, לומדים - אם מישהו רוצה מה שרע עבורו, *Give it to them hard*. תיאיטיטוס רוצה ודאות? אין בעיה.