study/פסיכולוגיה/תודעה/index.md

title: תודעה ופסיכופתלוגיה

!!! info "חומר הקורס" מודל, סילבוס

!!! info "" מצגת SSRI משפרים תסמיני דיכאון Silva & Hanwella, 2012. האם זה מספיק כדי להסיק כי רמות הסרוטונין גורמות (סיבה) לדיכאון (תוצאה?)

על פניו, נראה שכן. אבל יש ממצאים שמעידים הפוך - שדיכאון משנה את רמות הסרוטונין במוח Karlsson et al, 2010. אז, מי גורם למי? דיכאון לרמות סרוטונין נמוכות או רמות סרוטונין נמוכות לדיכאון? מוח מוביל לתודעה, או תודעה מובילה למוח? זוהי בעיית הגוף-נפש הפילוסופית המפורסמת[^2], ועדיין אין לנו תשובה חותכת.

!!! success "ר' גם מבוא לפילוסופיה של הטבע, Embodied Cognition"

למרות שאין לנו תשובה חותכת, אנחנו לומדים על כל מיני נקודות במעגל שאפשר להתערב. למשל, בעיצומו של התקף פאניקה, התערבות פסיכולוגית מאוד עוזרת.

כל מה שיש לנו היא התאמה¹ - שיכולה להעיד על -

• א' גורם לב'
• ב' גורם לא'
• א' וב' משפיעית הדדית
• קשר מזויף ולא סיבתי (שניהם נובעים מג')
• א' וב' הם אותו הדבר (ואז אין סיבתיות)

אז מה קורה במצב של דיכאון? יש "נפש" שהיא בדיכאון? זה מצב פיזי שמתבטא ב"נפש"? יש בכלל הבדל בין השניים? אם כן למה זה מרגיש אחרת?

מחקרים מראים שיש יעילות בהתערבות פסיכולוגית וגם בהתערבות פיזית. לכאורה, אם נתערב גם בגוף וגם בנפש תהיה יעילות כפולה ומכופלת. נכון? מחקרים מעידים שלאו דווקא; לרוב לא נמצא אפקט תוספתי (אדיטיבי)² .

!!! warning "הפואנטה של כל התחום היא שלא ניתן לצמצם את ההפרעות האלה לגורם גופני מובהק. אם היה גורם כזה לדיכאון, למשל (אם בבלוטת הX קורה Y, יש דיכאון)) - זו לא הייתה הפרעה נפשית; תחום הפסיכופתולוגיה כולו, בהגדרה, לא יכול להסביר את הבעיות רק כגורם גופני."

כבר כמה עשרות שנים יש תחושה שעוד רגע נבין את המוח לגמרי, עד הסוף, ונוכל לפתור את כל הבעיות בפתרונות פיזיים. ראש הNIMH לשעבר, Thomas Insel, הצהיר לפני כמה שנים שעל אף שבתקופת כהונתו ובכלל בעשרות השנים האחרונות הושקעו מיליארדי דולרים במחקר בסיסי בתחום מדעי המוח והגנטיקה, עדיין לא מצאנו פתרונות של ממש לחולים בהפרעות נפשיות³ .

לרוב מתקבלים אפקטים קטנים, שמראים הבדל מסוים בין קבוצה של אנשים עם הפרעה לקבוצה של אנישים ללא ההפרעה, וזה מתפרש כחריג. אך זה גם יכול להיות תצואה אפיפנומנלית של קיומה של ההפרעה (ובכל מקרה גודל האפקט איננו משמעותי מבחינה קלינית-אבחונית.)

תודעה במחקר

חקר התודעה התחיל עוד מימיי הפילוסופיה, ונכנס לעולם הפסיכולוגיה עם ויליאם ג'יימס. עם עליית הביהוויריזם, פחת העניין בחקר התודעה, אך העניין חזר לתודעה עם המהפכה הקוגניטיבית בשנות ה70, והתפתחויות טכנולוגיות בשנות ה90 ואילך, כמו הfMRI.

!!! warning "תיאור מקרה" א', 21, חווה התקף פסיכוטי ראשון בחייו. הוא משוכנע כי כל האנשים שהוא רואה ברחוב עסוקים בו ומרכלים עליו. לאחר מספר חודשים של טיפול תרופתי אנטי-פסיכותי א. כבר מבין כי זוהי מחשבת-שווא שאיננה סבירה, אך הוא עדיין לא חש בנוח בסביבתם של אנשים, אם כי קשה לו להסביר מדוע.

מהי תודעה?

קשה מאוד להגדיר תודעה, ויש כמה דרכים לתקוף את זה:

1. סובייקטיביות - החוויה הפרטנית של כל אדם
2. דיווח - כל דבר שאנחנו מסוגלים לדווח עליו. זו הגדרה יחסית מחמירה
3. זמינות - כל דבר שאנחנו יכולים לחשוב עליו. זו הגדרה מקלה יותר מדיווח.
4. תגובה - אם אנו יכולים להגיב על משהו, הרי שהוא מודע. זו גם הגדרה מחמירה.
5. קשב - דבר שאנו מפנים אליו תשומת לב. יש כאלו שאומרים שזה אותו הדבר כמו תודעה, ואחרים שלא - הויכוח מתמשך.
6. כוונה - משהו שאנו עושים במתכוון
7. ערות - כל מה שלא מתרחש בשינה. הגדרה שלויה במחלוקת

הבעייה הקשה של התודעה

David Chalmers, 1995 טבע את הבעיה הקשה של התודעה⁴ -

Consciousness poses the most baffling problems in the science of the mind. There is nothing that we know more intimately than conscious experience, but there is nothing that is harder to explain.

צ'אלמרס מחלק את הבעיות התודעתיות לבעיות "קלות" - כמו הפניית קשב, קליטת, עיבוד ואיחוי מידע, שליטה בהתנהגות, הבדלים בין ערות לשינה, דיווח על מצבי תודעה מיוחדים - שנוכל להבין יום אחד איך ולמה זה קורה בהינתן מספיק מחקר (לא שזה כזה קל).

הבעיה הקשה היא איך יכול להיות שיש בכלל חויה פנימית? איך יכול להיות שמשהו מוחי גורם למשהו לא מוחי, הוא התודעה? איך ייתכן שחומר פיזי יוצר משהו נפשי?

!!! info "דוגמה" יש לנו, למשל, חוויה של ראייה - האור פוגע ברשתית, ומתקבל איזשהו צבע, ואנחנו אומרים אותו. אבל, אין לנו חוויה של, למשל, הפריה. למה, למרות ששניהם תהליכים נוירונליים פיזיים, לאחד יש "חוויה", ולשני לא? מה מבדיל ביניהם?

אנחנו יודעים אפילו לעצור חוויה בהינתן תהליך פיזי - אם אנחנו נוטלים כדור נגד כאבים, התהליך הפיזי נמשך והחוויה הפרטנית⁵ (אוף, אאוי, כואב לי) נעלמת!

איך נגדיר תודעה?

נסו לדמיין מה זה להיות עטלף (Nagel, 1974). זה כנראה יהיה ממש קשה - עטלפים עובדים ממש אחרת: יש להם מערכת איכון באמצעות הד, כי הם מייצרים גלים על-קוליים וקולטים את חזרתם מהסביבה. אנחנו לא מסוגלים לדמיין את זה. אבל כנראה שיש כזה דבר להיות עטלף. וחתול. וכלב. ועובר (ממתי? כולם עדיין רבים על זה).

נייגל מגדיר לבסוף תודעה כמשהו שהוא כמו להיות אותו אורגניזם - הגדרה מעגלית מעצבנת כזו. אבל זה כן עוזר לנו להתווכח - אין כזה דבר לדמיין להיות אבן, או להיות כמו אבן.

!!! success "כתבה - על מה פטריות חושבות?"

בעיית הגוף-נפש

דואליזם

האם אפשר בכלל להסביר את התודעה במונחים פיזיים? רוב ההיסטוריה, הפילוסופים והמדענים חשבו שלא - ומכאן עלה הדואליזם - ההיפותזה שסבורה שיש חומר ורוח, שני יסודות שונים. הדואליזם החל אצל דקארט, שהגה את הדואליזם הקרטזיאני בהגיונות על הפילוסופיה הראשונית. אולם, ההשערה של דקארט נתקלת בבעיות קשות - איך שני יסודות שונים מטבעם באים בכלל באינטרקציה? (איך משהו שהוא רוח מפעיל משהו שהוא חומר?) דקארט סבר שזה בבלוטת האצטרובל, אבל זה לא מאוד משכנע.

ישנן גם השערות דואליסטיות חדשות יותר, כמו זו של Popper & Eccles, 1977.

מוניזם

מהצד השני של המתרס יש את המטריאליזם, שסבורים שאין דבר שהוא לא חומרי. כלומר, אין שני דברים, אלא רק דבר אחד - חומר.

זו הגישה המקובלת היום, אבל גם לה יש בעיות קשות: איך אפשר להסביר מצבים נפשיים במצבים חומריים? האם באמת אפשר לצמצם את כל מנעד החוויה הרוחנית שלנו - רגשות, חלומות, מחשבות - למצבים פיזיקליים?

אחד מהדוגלים בגישה זו הוא הפילוסוף דניאל דנט, שסבור שאנחנו כבר מסבירים תודעה - משום שהיא מנגנון אבולוציוני כמו כל אחר. זה מכונה פונקציונליזם.

צ'אלמרס סבור שיש שני סוגים של מטריאליסטיים:

• מי שחושב שניתן לענות על הבעיה הקשה באופן מטריאליסטי (כלומר: אפשר להסביר את כל המנעד הרוחני באמצעות חומר)
• מי שטוען שאין בכלל בעיה קשה (מודעות היא משהו פונקציונלי - מנגנון אבולוציוני - ואין עוד מה להסביר).

צ'אלרמס מתקומם נגד דנט.

הטיעון של דנט... באופן מעניין במיוחד, מתבסס על פנומנולוגיה⁶ . הוא בוחן את הפנמנולוגיה של עצמו, ואומר שיש לנו שהוא אינו מוצא שם דבר מלבד פונקציות שיש להסבירן. התופעות הגלויות שיש להסביר הן תגובותיו ויכולתיו; שום דבר אחר אפילו מציג את עצמו כדבר שמצריך הסבר. זה קרוב באופן מסוכן להכחשה פשוטה - זה אף מפתה להסכים שזהו אולי תיאור טוב של הפנומנולוגיה של דנט - וזה מעלה שאלות מיידיות.

Chalmers, 1995

NCCs - המקבילות הנוירולוגיות לתודעה

השאיפה להסביר את החוויה הסובייקטיבית היא באמצעות NCCs - Neural Correlates of Consciousness. למשל, אני רואה אדום, ומיד נדלקים כל נוירוני האדום במוח, והנה הסברנו למה אני רואה אדום.

Crick & Koch, 1998 ניסו למפות קישורים נוירונים כאלה. הם השתמשו בכלים דוגמת קוביית Necker, שמשתנה לאחר שבוהים בה כמה דקות.

הם גילו שכאשר צופים בקוביה לאורך זמן, הפעילות בקורטקס הויזואלי V1 אבל הפעילות בקורטקס הטמפורלי השתנתה.

אבל למה דווקא שם? האם התודעה "נוצרת" בקורטס הטמפורלי? שם הקסם? למה שם ולא בV1? הנוירונים הם עדיין אותם נוירונים! הבעיה הקשה עדיין עומדת. צ'אלמרס קובע כי המתאימים (correlates) הפיזיולוגיים האלו עם החוויה הסובייקטיבית אינם בהכרח במתאם עם החוויה התודעתית אלא עם יכולת הדיווח\זמינות.

דוגמא מרתק לNCC היא כאב (Blackmore, 2003). כאב הוא סובייקטיבי ומגיע באינספור צורות - עמום, חד, חזק, חלש, במקום כזה או אחר, נקודתי או מקרין... אפשר לנסות לתאר למישהו אחר (או אפילו לעצמנו!) את הכאב, אבל התיאור לעולם לא יהיה מושלם.

אנחנו יכולים לראות אילו תאים פגועים; אנחנו יודעים לזהות את הנוירונים שקשורים בכאב (C-Fibers); אנחנו יודעים את המסלול של האותות שהם משדרים (מהמקום הפגוע לגזע המוח, ומשם לתלמוס לקורטקס הסומטו-סנסורי ולעבר הcingulate cortex). אנחנו יודעים שיותר פעילות מעידה על יותר כאב, ואפילו יכולים לעצור אותו אם קוטעים את המסלול הזה.

אבל אנחנו עדיין לא מבינים למה כל האירוע הפיזיקלי הזה מוביל לחוויה המאוד פרטית ומסוימת של כאב כזה או אחר.

!!! info "" האם לא ניתן ללמוד על מודעות מהרדמה כללית?⁷ אילחוש עובד על חלקים שונים במוח - אין "מרכז מודעות"⁸ .

הדרך שבה תרופות יוצרות מצב של הרדמה כללית זו אחת מהחידות הגדולות של מדע הרפואה המודרני

Kennedy & Norman, 2005

Integrated Information Theory

Alkire, Hudetz, & Tononi, 2008 סוקרים מקרים של מודעות בעת ניתוח.

Tononi טוען שתודעה היא קישוריות בקנה מידה גדול בין אזורים במוח, ולא איזור מסוים. התיאוריה הזו, ITT, מרכזית ומשפיעה מאוד היום.

טונוני עומד על כך שבמקרים שבהם מטופלים התעוררו בניתוח, זיהו קישוריות גדולה יותר בין אזורים במוח. עוד נמצא שמינון נמוך מדי של תרופות אלחוש עלול לגרום לחוויה שמחוץ לגוף, דה-פרסנוליזציה ואמנזיה! כלומר, תודעה היא רציפה, ולא בינארית: לא אני מודע \ לא מודע אלא אני יותר מודע \ פחות מודע.

רשתות מסוימות?

חוקרים מהרווארד חושבים שייתכן שהם גילו אילו רשתות מסוימות מעורבות במודעות ומבחינות בין מי ששרוי בתרדמת לבין מי שלא. הם ביצעו ניסוי (Fischer et al., 2016) עם 36 נבדקים פגועי גזע-המוח, מתוכם 12 בתרדמת ו24 לא. החוקרים מצאו הבדלים ברשתות שבין גזע המוח (ובפרט באיזור הrostral dorsolateral pontine tegmentum) לבין הקורטקס.

מודעות כ"מרכיב נוסף?"

!!! info "" מצגת (מתחילים בשקף 24)

האם מודעות היא מרכיב נוסף מעבר לדברים כמו -

• תפיסה
• חשיבה
• יכולת להרגיש
• יכולת להתנהג
• יכול למודעות?

או שמודעות כוללת בתוכה (built in) את היכולות האלו?

• מודעות
  • תפיסה
  • חשיבה
  • יכולת להרגיש
  • יכולת להתנהג

כן.

אם תודעה היא "מרכיב נוסף", זה מעורר שאלות רבות: למה יש לנו את זה? מה זה עושה? איזה יתרונות זה נתן בתהליך האבולוציה שגרמו לזה להתפתח/להשתמר? האם זה התפתח גם ביצורים אחרים (עטלפים)?

אם זה אינהרנטי לתהליכי מוח, וכל יצור בעל חשיבה/אינטליגנציה חייב להיות מודע, שאלות האבולוציה לא רלוונטיות. חוויה סובייקטיבית אינה נפרדת מתהליכי מוח. אך אז עולה השאלה: למה נדמה לנו שהיא כן?

האם תודעה היא אינהרנטית לתהליכי מוח?

האם לדעתכם קורים תהליכים קוגניטיביים\רגשיים מורכבים ומשמעותיים מחוץ למודעות? זוהי גישת קצה הקרחון - לפיה יש הרבה התרחשות מתחת לפני השטח. זו גישתו של ידידנו היקר סיגמונד פרויד, שניסה לחשוף את מה שמתחת לפני השטח באמצעות הפסיכואנליזה.

חוקר נוסף בתחום הוא בן-זמנו של פרויד פייר ז'נה, חלוץ בתחום הדיסוציאציה, שבנה תיאוריה על סמך מקרים קליניים של היסטריה. ז'נה נוכח לדעת כי יש חיים שלמים שמתרחשים מחוץ למודעות, לרבות רגשות עוצמתיים ביותר.

הלא-מודע הקוגניטיבי

הרעיו של הלא-מודע נהדף בבוז על ידי הביהוויוריזם בתחילת המאה, שסברו כי לא מעניין מה קורה בקופסא השחורה - רק איך היצור מתנהג. היום הרעיון מקובל יותר בפסיכולוגיה הנוירוקוגניטיבית הניסיונית - בתופעות כמו זיכרון סמוי, הטרמה, למידה לא-מודעת, תפיסה תת-סיפית ועוד... ניסויים רבים עומדים על כך שאנחנו מסוגלים לתפוס, להבין ולעבד לא מעט מבלי שיחצה את רף המודעות.

Khilstrom, 1987 סקר מגוון רחב של תהליכים וראה שהם מסוגלים להיעשות מחוץ לתודעות - תהליכים כמו החלטה על סמך משמעויות שונות, עיבוד רגשי, וכדומה. מחקרי המשך גילו תהליכים נוספים שיכולים להתבצע מחוץ למודעות:

• Executive functions (e.g., Wokke et al., 2011; Mattler, 2003)
• Information integration (e.g., Mudrik et al., 2011; Van Opstal et al., 2011)
• Complex arithmetic & reading multiple words (e.g., Sklar et al., 2012)
• Goal pursuit (Bijleveld et al., 2011)
• Self-control (e.g., Fishbach et al., 2003)

סקירה חדשה יותר - Hassin & Sklar, 2014.

המסקנה המתבקשת היא שמודעות איננה מובנית - ניתן לעשות את הפעולות גם בלעדיה. אולי היא אפילו תופעה אפיפנומנלית - נוצרת על הדרך. קשה לזהות פונקציות קוגניטיביות מסוימות עם מודעות כי כולן יכולות להסתדר בלעדיה - משמע, המודעות היא רכיב נוסף?

הזומבי של הפילוסוף

האם אתם יכולים לדמיין את קיומו של זומבי - יצור שחושב ומדבר כמוני, נראה אותו הדבר, אבל חסר מודעות?

(האם יכול להיות שרק לכם יש חוויה פנימית, וכל השאר הם על טייס אוטומטי?⁹ )

צ'אלמרס אומר שכן יכול להיות דבר כזה, על פי גישת המודעות כ"רכיב נוסף". דנט אומר שלא, על סמך הגישה הפונקציונליסטית.

מצד אחד, התודעה מרגישה לנו אחידה - יש לנו תודעה,, לא תודעות -

תודעה [...] אינה נדמית לעצמה כקצוצה לחלקים קטנים... היא זורמת. "נהר" או "זרם"¹⁰ הן המטאפורות הטבעיות ביותר לתארה. מעכשיו, הבה נקרא לה זרם המחשבה, התודעה, או החיים הסובייקטיבים

ג'יימס, 1890

מצבי תודעה הם יחידניות - חלקים של יחיד עקבי -

"בכל זמן נתון, לסובייקט יש חוויות מודעות מרובות. סובייקט עשוי בו-זמנית לחוות חוויה ויזואלית של ספר אדום ועץ ירוק, חוויה אודיטורית של ציפורים מצייצות, חוויה גופנית של מעט רעב וכאב חד בכתף, חווייה רגשית של מלנכוליה מסוימת, ובמקביל זרם של מחשבות מודעות על טבע המציאות. החוויות הללו הן נפרדות זו מזו: סובייקט יכול היה לחוות את הספר האדום ללא הציפורים המצייצות, או את הציפורים המצייצות ללא הספר האדום. עם זאת, נדמה כי החוויות מאוגדות זו עם זו באופן עמוק. הן נחוות כמאוחדות, בכך שהן אספקטים של מצב תודעתי כולל יחיד

Bayne & Chalmers, 2003

The Binding Problem

הפער בין אינספור התהליכים הנפרדים לתחושה של אחידות התודעה מכונה The Binding Problem - בעיית האחידות, ששואלת -

!!! warning "" כיצד האספקטים השונים של החוויות שלנו נחווים כמאוגדים, מאוחדים, משולבים זה בזה – integrated, לחוויה אחת בכל זמן נתון?

אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסביר ברמת המנגנונים המוחיים כיצד נעשה איגוד (binding) של התפיסה, הרגש, המחשבה והזיכרון.

אובדן של האחידות הזו הוא מצב פסיכופתולוגי¹⁰ - מצבים של אני איתך ולא איתך.

אנו יכולים לומר כי שני מצבי תודעה הם "מאוחדים בנכללות"unified) subsumptively) כאשר שניהם נכללים בתוך מצב תודעתי יחיד... סביר כי כל החוויות הויזואליות שלי נכללות בתוך מצב תודעתי כוללני יחיד המתקשר לשדה הראייה שלי. יותר בכלליות, ייתכן כי החוויות הויזואליות והאודיטוריות שלי נכללות כולן בתוך מצב תודעתי כוללני של מודעות תפיסתית. וזה לא נראה בלתי סביר להניח כי ישנו מצב תודעתי כוללני יחיד אשר כולל בתוכו את כל החוויות שלי: תפיסתיות, גופניות, רגשיות, קוגניטיביות, וכל האחרות.

Bayne & Chalmers, 2003

לשמוע, לראות, להרגיש - כולם תהליכים נפרדים, אבל התודעה היא אחת; חייב להיות משהו שמאגד אותם.

אחידות התודעה

תחושת האחידות שלנו מורכבת מאחידות (Blackmore, 2003) -

• תוכן - יש בחוץ ובפנים, בתוך התודעה ומחוץ לתודעה.
• זמן - זרם התודעה של ג'יימס; אנחנו מרגישים שהתודעה ממשיכה כל הזמן, ולא שיש הפסקות.
• אני - תודעה מרגישה כמו אני בהזדמנויות שונות; גם במצבים שונים ומודעויות שונות יש תחושת עצמי עקבית.

סוזן בלאקמור, שהגדירה את האחידות הזו, נהגה לבקש מהסטודנטים שלה לשאול את עצמם כמה שיותר פעמים ביום -

האם אני מודע עכשיו?

בהתחלה, הסטודנטים מספרים, התשובה הייתה ברור; אבל ככל שהתמידו בתרגיל, החלו להשתכנע שהם פחות ופחות בטוחים שהם מודעים בכל רגע נתון.

אולי אם נמצא את התפר בין פנים לחוץ - הNCC - נדע לומר אם האחידות קיימת, או שהיא אשליה? איפה זהז בעצם במוח, המודעות?

ג'יימס חילק את התודעה לגרעין ושוליים (Nucleus & Fringe) - כאשר השוליים (כמו הסטודנטית שמתעטשת) שולטים במה שנכנס למרכז (כמו נירית שמעבירה את החומר), ומקשרים בין גרעין אחד למשנהו - ולכן המחשבות לא מרגישות "קטועות".

תיאוריות מודרניות בונות על הרעיון של ג'יימס - תיאוריית איזור העבודה הגלובלי (GW) (Dehaene & Naccache, 2001; Dehaene et al., 2006; Baars, 1988) מדברות בשפה יותר נוירופסיכולוגית -

• קשב הוא תנאי מקדים למודעות
• גירויים נתפסים במודולות מסוימות לחוש
• המודול מתקשרות עם "מעבד מרכזי" שמאחד בין הגירויים
• בקצוות יש דברים "קצת" מודעים

התיאוריות מאמצות את רעיון הלא מודע הקוגניטיבי, ואת הרעיון שהרבה מהעיבוד הקוגניטיבי נעשה "בחוץ".

דוגמא בולטת היא תופעת הBlindsight (ראייה עיוורת) - עיוורון נקודתי שנובע מפגיעה בקורטקס הויזואלי (סקוטומה). הלוקים בראייה עיוורת עיוורים ברמה המודעת, אך כשמבקשים מהם לנחש מה יש בנקודה העיוורת, הם מנחשים בדיוק מרהיב (+90%) - הרבה מעל הסיכוי האקראי. זוהי דיסוציאציה בין ראייה לחוויה של ראייה.

התיאטרון הקרטזיאני

לפעמים אנחנו מדמיינים שהתודעה היא כמו הומונקולוס, איש קטן שיושב בראש ומחליט מה מודע ומה לא מודע.

דניאל דנט מבקר את הרעיון הזה, אותו הוא מכנה התיאטרון הקרטזיאני, כשהוא שואל: מיהו ה"אני" הזה? ההומונקולוס? איפה הוא יושב?

כל הגישות האלה, מטריאליסטיות לכאורה, מניחות כולן שיש מקום במוח שאליו זורם כל המידע ושם נעשה איחוי, והמודעות מתרחשת. האם יש בכלל כזה דבר?

עיבוד מקבילי

גישה חלופית אומרת שהמוח לא מכיל מעבד מרכזי (הוא המעבד המרכזי), אלא שיש עיבוד מקבילי. הבעיה בגישה זו היא שקשה להסביר למה, במצב כזה, חלק מהתהליכים מודעים וחלק לא.

תיאוריות מסוימות מנסות להתמודד עם הבעיה הזו - על ידי שהן מניחות כניסה למודעות (מרגע שמידע עובר רף עיבוד מסוים, הוא נעשה מודע), וכוללות מודלים מבוזרים (PDP) (Rumelhart et al., 1986).

דנט כופר גם בפתרונות כאלה, באומרו כי גם אם נסווג את האיחוד לא במקום פיזי אלא בתהליך או מנגנון מסוים - עדיין אין עדויות מוחיות לתהליכים כאלה.

אין שום NCC ברור שנקשר למודעות - רגע שכל מה שמחוץ לו אינו מודע.

במקום זאת, אנחנו רואים שהמוח מאורגן כרשת או אוסף של רשתות שחודרות זו לזו.

ונותרנו עם האתגר: איך מוח כזה מייצר תחושה של אחידות זרם התודעה?

Multiple Drafts Model

Dennett, 1991 מציע את מודל הטיוטות המרובות.

בכל רגע נתון ישנן טיוטות רבות במוח במקביל, המתארות בערך את מה שקורה בסביבה, ללא גרסה סופית. אין פנים וחוץ, רק זמינות של הטיוטות (מודולים) זה לזה. אין צורך שהמודולים יעברו טרנספורציה ("ייכנסו") - הקשר ביניהם הוא זה שמייצר חוויית מודעות.

בשפה מואנשת -

יש תחרות בין המודולים ששואפים להיות מודעים. ברגע שיש probe - שאלה/חקירה - עולה צורך להבין את העולם או להגיב לגירוי - אנחנו מחליטים לאיזו טיוטה אנחנו מודעים, אך אין מודול סופי.

אין גרסה סופית של ייצוג/חוויה! כל מודול נובע מ-probe שגרם לו, אף ייצוג אינו אובייקטיבי, וכל הזמן מתעדכנות הטיוטות של החוויה, אין חוויה אחת "אמיתית", מוחלטת.

זה כמו אפקט מסיבת הקוקטייל -

דמיינו שאתם מנסים להקשיב לאדם מסוים במסיבת קוקטיילים. מסביב יש הרבה מאוד רעש, וקשה לכם להתרכז בדיוק רק באדם שאתם מדברים איתו. ההאזנה הזו כרוכה במאמץ מסוים, והרבה פעמים אתם מבינים מה הוא אומר רק מניתוח מאוחר יותר, בדיעבד. הניתוח המאוחר יותר, כמו גם המאמץ שאתם צריכים להשקיע להתעלם מכל שאר הדברים, מעידים על עיבוד לא-מודע, סמוי, של כל מה שמתרחש סביבנו; המוח כל הזמן רץ על כמה ערוצים לא מודעים במקביל, ורק מאוחר יותר מרכיב מהם תמונה "מודעת". חווית המציאות מגיעה קצת באיחור - לא בזמן אמת.

דנט מקביל את זה לכוח פוליטי: המוח הוא דמוקרטיה, ולא אוליגרכיה - אין צורך להכיר את המלך או את השלטון המרכזי כדי לקבל זכויות. הוא מכנה את האנלוגיה Fame in the Brain (Dennet, 2001) - כל המודולים רוצים "להתפרסם", אבל רק חלק מצליחים.

אפשר למשול את זה לפלייליסט בגלגל"צ לעומת סרטונים ביוטיוב - התודעה היא לא ממורכזת (אין עורך שמחליט מה שומעים), אלא קולקטיבית (כל זחלץ מעלה סרטונים, ומה שמתפרסם מתפרסם - מה שמספיק בולט מתפרסם, "נהיה מודע").

Alkire, Hudetz, & Tononi, 2008 ממשיכים את הקו של דנט וטוענים שמודעות היא קישוריות בקנה מידה גדול.

---

1. ר' גם בעיית הסיבתיות. ↩︎

2. למעט במקרי דיכאון מאוד חמורים, וגם אז לא תמיד. ↩︎

3. תומס בעצמו הודה אחר כך שהמחקר לא עזר "אפילו לחולה אחד". ↩︎

4. צ'אלמרס החביב טוען שלא גילה שום דבר, אלא רק לקח את בעיית הגוף-נפש הקלאסית ונתן לה שם קליט. ↩︎

5. הqualia ↩︎

6. חקר התופעות (פנומנה) כפי שהן נדמות לנו - למה זה נחווה ככה? ↩︎

7. אילחוש - Anasthesia - "כיבוי" התודעה. ↩︎

8. לעיתים נדירות, ההרדמה כללית נכשלת, ומגלים את זה רק בדיעבד! החולה שומע, רואה, ומרגיש כאב - חוויה סובייקטיבית - אבל לא יכול לסמן לרופאים שהוא בהכרה כי השרירים משותקים. היום מנסים למנוע את זה באמצעות ניטור EEG לפעילות העצבית במוח - פעילות איטית יותר מרמזת על מצב של חוסר מודעות, כמו שינה. הניטור עוזר לפעמים, אבל לא מהווה איתות פיזי מושלם למצב של מודעות\חוסר מודעות. ↩︎

9. זה נקרא סוליפסיזם, ואנחנו לא אוהבים אותו בכלל. ↩︎

10. החוקרים הראשונים של בעיית האחידות, כמו ג'יימס, לא היו קלינאים ולכן לא חשבו על מצבים פסיכופתולוגיים, כמו דיסוציאציה; מכאן החיבור של הקורס. ↩︎