study/פילוסופיה/חדשה/יום.md

title, description, published, date, tags, editor, dateCreated

title	description	published	date	tags	editor	dateCreated
יום		true	2024-06-16T10:58:19.458Z	פילוסופיה, סמסטר ב, שנה ב, פילוסופיה חדשה, יום	markdown	2024-06-09T10:26:35.513Z

מבוא {.is-info}

דוויד יום (1711-1776), פילוסוף¹ סקוטי מאדינבורו, מבכה את מצבה של הפילוסופיה (כמו כל הפילוסופים לפניו ב300 שנים האחרונות) ומפנה את מושא החקירה פנימה, לטבע האדם. הוא כתב את מסכת על טבע האדם בגיל 26² , ובה הוא מצהיר על השיטה שלו - ניסיון לבסס טבע מהימן לטבע האדם. אולם, יום מכונה הספקן - לאור המסקנות הקשות שהוא מגיע אליהן. יום עומד לחקור את טבע האדם באופן אמפירי לחלוטין, אך כמו ברקלי, הוא יוצא בגלוי כנגד לוק ומיישם את השיטה של לוק בצורה עקבית יותר - יום הרבה יותר עקבי מכולם. הוא מקבל את מה שברקלי אומר, למעשה, שכל זה יוביל לאתאיזם - יום אכן היה אתאיסט.

בספרו הראשון של מסכת טבע האדם, יציג תחילה את יסוד השיטה (א'), יציג את הסוגיות לבחינה (ב') (כמו העצם), יבחן אותן (ג') ויוסיף אחרית דבר (ד').

התרומות המרכזיות שלו לפילוסופיה הן בעיית הסיבתיות (בעיית האינדוקציה), לצד תרומות חשובות בתחום המוסר והזהות האישית. בעיית הסיבתיות היא תרומתו העיקרית והנקודה שכנגדה קאנט מכוון. יום הורס את מדעי הטבע - וקאנט מנסה להציל אותם.

יום נבדל ברעיון האידאה לעומת לוק. היכן שלוק (ודקארט) מגדיר אידאה ככל תוכן מנטלי, יום מבחין בין כמה סוגים של תפיסות - רשמים ואידאות³ . הרשמים הם הרבה יותר ממשיים, עוצמתיים יותר מהאידאות.

תפיסות
רשמים	אידאות
עוצמתיים	דהויות - שיקוף חיוור של הרשמים
תחושות	מחשבות
רגשות
פשוטים\מורכבים	פשוטה\מורכבת

יום, כמו לוק, אינו מתעסק כלל באונטולוגיה; אני לא יודע מאיפה מגיעים הרשמים, ואם הם ישנם או אינם. כשהוא פוקח את העיינים ונגלית לו תמונה, זהו רושם; אם אעצום את עיניי ואמשיך לראות את התמונה בעיניי רוחי, מה שתיוותר היא האידאה - והרושם חולף. האידאה של התמונה תהיה העתק דהוי יותר של אותו הרושם. הרשמים חולפים כמעט מיד, אבל האידאות נתונות לנו למשך הרבה יותר זמן.

התפוח האדום המוקלל של לוק הוא אידאה מורכבת; הוא רושם דהוי של (רושם של) תפוח שאני יכול לפרק לכדי גורמים (אדום, מתוק, עגול).

האידאות הן שיקוף של הרשמים רק ברמה הפשוטה; אידאות פשוטות הן השתקפות של רשמים פשוטים, ורשמים מורכבים ייצרו אידאות פשוטות - אבל אידאות מורכבות יכולות להיות גם הרכב של רשמים פשוטים אחרים. אם תפרקו לרכיבים את הדמיונות המופרעים שלכם, תגלו שהם מורכבים מאידאות פשוטות שמקורן ברשמים פשוטים; אנחנו לא יכולים לדמיין טעם של אננס או ציוץ של ציפור מבלי שטעמנו אננס או שמענו את הציפור. אבל מרגע שיש לי את האידאות הפשוטות האלו, שמקורן ברשמים (אננס, ציפור), אני יכול לדמיין אידאה מורכבת של אננס שמצייץ כמו ציפור.

עקרון ההעתק

יום מכריז עקרון שתקף לכל אורך המסכת:

כל האידאות הפשוטות שלנו נגזרות בהופעתן הראשונה מרשמים פשוטים התואמים אותן ושאותם הן מייצגות בדייקנות עמ' 13, פס' אחרונה

עקרון ההעתק (The Copy Principle) עומד להיות המפתח של יום להרבה מהספק שהוא מטיל בהמשך המסכת, במיוחד סביב הסיבתיות.

תהליך התפיסה

יום מתאר כיצד, כשהוא מפנה את מבטו האמפירי פנימה, הוא מגלה שהוא חווה רשמים בפתאומיות מסוימת, ושהם מתנדפים מיד - מאיפה הם הגיעו? יום לא מוטרד בזה - זה לא מושא החקירה. יש לי רושם של כיסא. מאיפה זה הגיע? כיסא שם בחוץ? הרוח? אלוהים? ליום לא אכפת - מקור לא ידוע.

יום מתאר תפיסה כתהליך כזה:

1. רושם תחושה - כל תפיסה חושית (כאב, הנאה). הוא יעלם ברגע שאפסיק לחוש את הדבר בעולם (עצמת עיניים? אין אדום).

2. אידאה של תחושה היי, זה כואב

3. רושם החזרה רגש (אוי לא, זה כואב)

4. אידאת החזרה

התיאור הזה קצת עמום, וכל הפרשנים של יום אומרים - זהו תיאור בעייתי, אולי לא מדויק. {.is-warning}

טרקת את החלון על האצבע (דביל). יש רושם (פשוט) חזק של לחץ פיזי על האצבע. הרושם מעלה אידאה (פשוטה) - התוכן המנטלי הדהוי של הלחץ על האצבע. משניהם עולה רגש הכאב - רושם החזרה (מורכב). רושם ההחזרה מעלה אידאת החזרה (מורכבת) - אח, איזה כאבים. {.is-info}

זיכרון ודמיון

זכרון ודמיון הם שני סוגים של אידאות, מה שאני יכול לעשות אחרי שצברתי הרבה אידאות ותכנים רוחניים: זכרון הוא העתק של האידאות, שנשמר לטווח הארוך, ודמיון הוא מה שאני יכול להרכיב ולבנות מהאידאות האלה. הזיכרון הוא חזק יותר מהדמיון⁴ , וכבול לאופן שבו הרשמים הופיעו - הוא אמור לייצג את הרשמים נאמנה. הדמיון אינו נטול תחת הגבלה כזו: הוא יכול לקחת את התכנים שצברנו ולעשות בהם כרצונו. אבל...

על היחסים

הדימיון עדיין מוגבל על פי יחסים מסוימים - יחסים טבעיים. אלו הם יחסי הסמיכות, הדומות והסיבתיות. אלו יחסים בין אידאות, או בן רושם לאידאה.

נגיד ואני קכיר שני דברים שבדרך כלל מופיעים יחד. אם אראה את הראשון, מיד אחשוב על השני. הדימיון "קופץ" באופן טבעי מהאחד לשני - זהו חוק חלש שמטה את הדימיון (אבל לא כובל אותו לגמרי - זה לא חוק טבע). לולא הנטייה הזו, הדימיון היה אוסף פראי של אסוציאציות.

מעבר ליחסים הטבעיים, ישנם שבעה יחסים בסך הכל:

• זהות
• דומות
• סמיכות
• ניגוד
• סיבה ותוצאה
• חלל וזמן
• כמות\מספר

יום קורא להם יחסים פילוסופיים. זה שם גרוע; ארנון מכתיר אותם כפשוט "יחסים". היחסים הטבעיים הם חלק מהם, ויש להם מעמד מיוחד בזכות הנטייה של הדימיון להשתמש בהם.

העצם היומיאני

ומאיפה מגיע אידאת העצם - הרעיון הזה של מה שקיים, שואל יום? יש לנו אידאה של עצם - מה אומרים עליו? יום עומד על ההבחנה שאנו מבצעים בין דברים מקריים, לבין הדבר המהותי - הדבר שנמצא מעבר לתכונות. מאיפה זה בא? יש לנו שתי אפשרויות בלבד: אידאת תחושה או אידאת החזרה.

לא יכול להיות שהעצם הוא רושם תחושה; אני לא רואה את העצם, מריח את העצם, שומע את העצם.

אז, אולי זו אידאת החזרה? אבל, העצם הוא לא סוג של רגש; אני לא מרגיש את העצם כמצב מנטלי מסוים.

נו, אז מאיפה זה בא? מה זה בכלל? יום מכתיר אותו כאידאה מורכבת - אוסף של מקרים פרטיים (איכויות פרטיות - לא כמו הסקה אינדוקטיבית, מקרה ועוד מקרה ועוד מקרה).

אידאה של עצם [...] אינה אלא אוסף של אידאות פשוטות המאוחדות על ידי הדמיון, ומוקצה להן שם מיוחד אשר מאפשר לנו לחזור ולהזכיר [...] את האוסף הזה. סעיף ו', על העצמים {.info}

---

1. יום ניסה להתפרנס באקדמיה, למרות שזה לא הלך לו - הוא היה היסטוריון במקצועו. מעניין לראות שעד קאנט הפילוסופים לא התפרנסו מזה, עד שבא קאנט והרס לכולם כי הוא הפך את הכל לנורא טכני. אולם, יום מוכר בזכות הפילוסופיה שלו, ובמיוחד לאור הטענה של קאנט שיום עורר אותו מתרדמתו הדוגמטית - למרות שזה עושה לו עוול. פירוש הדבר הוא לא שקאנט הוא יומיאני - הוא רק זה ש"נתן לו את הבעיטה" (אם כבר, קאנט הוא לייבניציאני, אומר דן). ↩︎

2. יש בה מלא פגמים, אז שלא יעוף על עצמו!, אומר דן, והוא לא עשה צבא, מוסיפה גוני, אבל למרות זאת, זה מאוד מרשים - זה מה שקורה שהוא לא מבזבז את הזמן שלו בטיקטוק ובחגיגות. ↩︎

3. ומשם לעוד הרבה מאוד תתי-קטגוריות. ↩︎

4. לפי יום. ארנון לא מסכים. ↩︎