18 KiB
title, description, published, date, tags, editor, dateCreated
| title | description | published | date | tags | editor | dateCreated |
|---|---|---|---|---|---|---|
| תיאיטיטוס | true | 2024-04-30T13:42:08.110Z | פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, אפלטון, סמסטר ב, שנה ב, תיאיטיטוס | markdown | 2024-04-30T12:17:50.414Z |
היוונית האפלטונית מוזרה בדרך כלל, ובמיוחד בתיאיטיטוס (tee-AY-tee-tus) - כדי לגרום לנו לעצור ולהסתכל על המוכר כמוזר, ולחשוב פעמיים על הדברים המובנים מאליהם. התרגום האנגלי, של Seth Benardete, משמר את הכוונה הזו ומתורגם באופן קשה גם הוא, נאמן לכוונה האפלטונית1 .
אנחנו נתעלק על התיאיטיטוס כדי להבין את הדיאלוג ככלי פילוסופי - למה הוא עושה את זה? מה מביעה הבחירה של אפלטון בדיאלוג על דעתו לגבי הפילוסופיה?. בתקופתו של אפלטון היו לא מעט סגנונות אחרים - סגנון פתגמי כמו הרודטוס; שירי כמו פארמנידס ואמפדוקלס; או כמסה ספרותית כמו אריסטו2 . לשאלה זו יש שתי תשובות3 :
-
מיילס4 , בפרשנותו הארוכה של הדיאלוג (עמ' 3-6), מיילס כותב שהמבנה הספרותי של אפלטון הוא כיסוי לא מהותי - הפתיחה מציגה את הבעיה והדמויות, וה"מנה העיקרית" היא הטיעונים. לשיטתו, ניתן להצרין אותם בצורה לוגית. בתשובתו, מיילס מניח כמובן שאת הפילוסופיה ניתן להצרין לשרשרת של טענות5 , ושהפילוסופיה צריכה להיות ברורה, בהירה וציבורית6 . ולבסוף, מיילס מניח שהפילוסופיה היא, בעיקרה, לשונית; פילוסופיה נעשית דרך השפה, והיא אפשרית רק אם המבנה המושגי של השפה שלנו יכול לתפוס בכלל את העולם7 .
-
הגל אומר שאין תוכן מדעי פילוסופי אמיתי בדיאלוגים, או דמויות מהותיות בדיאלוגים - הן כולן "פה" כזה או אחר של אפלטון. הגל סבור שאפלטון כתב כך משום שהרוח האנושית בתקופה היוונית פשוט לא הייתה מוכנה לחשיבה המדעית - העיסוק בפילוסופיה כמדע שכלתני טהור; אפלטון כתב כך, לדידו, משום שזה מה שההיסטוריה אפשרה לו באותה העת.
האמנם?
מניין ההנחה שאפלטון תופס את הפילוסופיה כמו שאנו תופסים אותה? התפיסה העכשווית של פילוסופיה מושתת על רקע היסטורי ומדעי עתיר; כיום, אנו שואפים לרמת דיוק שווה למתמטיקה, קובעים שהידע הוא דמוקרטי וציבורי, ומאמינים ביכולתם של כל בני האדם להבין ולעסוק בה8 . אנו מניחים גם שפילוסופיה מעשית חשובה יותר מפילוסופיה עיונית. אבל מניין לנו שאפלטון הניח את ההנחות האלה? נהפוכו; סביר להניח שחשב אחרת.
לכן, אנחנו ניגש לדיאלוג האפלטוני בהנחה שאנחנו לא מבינים עד הסוף למה אפלטון מתכוון בפילוסופיה - וננסה להבין למה הוא מתכוון9 .
מבנה הדיאלוג האפלטוני
הדיאלוגים האפלטוניים בדרך כלל עוסקים באיזשהו נושא חותך, שמוצג כבר בפתיח. מהי ידיעה? מהו צדק?. אולם, יש להיזהר מלהניח שהדיאלוגים נשארים רק בשאלות האלה; צרות באות בצרורות, והדיאלוגים האפלטוניים נהיים שואבי אבק.
בתיטיטאוס, הנושא הוא מהו ידע; מהי בכלל הידיעה? מהו ידע? האם ניתן בכלל לדעת מה מרכיב את היסודות של הידיעה? האם ניתן לדעת את היודע, את עצמנו?
Socates: Well, this is the very point about which I'm perplexed, and I'm incapable of grasping it adequately by myself, whatever knowledge is. can we really say it? ^p.7^
כשאנחנו יודעים ידיעה גיאומטרית, למשל, האישיות שלנו לא משחקת תפקיד - הדבר שיודע הוא משהו אחר. מה זה הדבר הזה? יש לו מזג? אופי רגשי? צורה? מה יש שם בכלל לראות, כשהשכל10 מסתכל על עצמו?
יכול מאוד להיות, שהמבנה של השאלה הוא זה שהכתיב את הפורמט של דיאלוג - משהו לגבי מהות הידיעה הוביל את אפלטון להאמין שפילוסופיה תמיד מתקיימת בשיחה - ולכן הוא בחר לכתוב שיחות, חיות ובועטות.
נהוג לומר שההבדל בין הפילוסופיה שקדמה לדקארט לזו שאחריו הוא בין פילוסופיה נאיבית לפילסופיה רפלקטיבית. נדמה שהיוונים מניחים שיש לנו משהו שהוא שכל, שהוא כמו חלון פתוח, שיכול לקלוט דברים מהעולם - הנגיש לו ישירות. לעומתם, דקארט וקאנט לא מניחים דבר כזה - קאנט סבר שהיודע כל הזמן בונה את מה שהוא יודע, בלי גישה בלתי-אמצעית לעולם; המציאות עצמה לא נגישה לנו סתם ככה. הם מניחים שישנו רכיב מסוים של הבנייה בידיעה שלנו11 .
היום ישנם אנשים שהם אפיסטמולוגים. יש להם כרטיס ביקור שרשום עליו שהם אפיסטמולוגים - זה המקצוע שלהם12 . אפלטון שואל לעומתם - האם יש בכלל דבר כזה אפיסטמולוגיה? האם יש בכלל אפיסטמה13 , שניתן לתת עליה את הדעת?
המילה היוונית לידיעה היא Epistêmê Ep - תחילית - histeme - להעמיד, לייצב, לייסד, גם במובן היומי. המילה השלמה - Epistêmê - מרמזת איזושהי עמידה, עצירה ליד הידיעה - הנה, ייסדנו, הגענו. אחד התרגומים של המילה היא Understanding - Standing under what? על מה אנחנו עומדים? I stand under it.
אפלטון מניח תחילה, כמו היראקליטוס, שהכל זורם - ואין דבר קבוע כלשהו. אפלטון בוחן גם את האפשרות שהידיעה היא הכוונה לשונית כלשהו - איזושהי פעולה לשונית. ולבסוף, אפלטון בוחן את השאלה - האם ניתן לדעת את האני?.
אפלטון חוקר את הנושאים האלה עם שני מתמטיקאים - תאודורס, מתמטיקאי מבוגר וחשוב, ותיאיטיטוס - מתמטיקאי צעיר מהחשובים בהיסטוריה.
חשוב לשים לב להתעקשות של סוקראטס לשאול שאלות על הידיעה עם מתמטיקאים {.is-warning}
בתקופתו של אפלטון, למתמטיקה יש יוקרה מוצהרת בעיניי הפילוסופיים היוונים - על האקדמיה של אפלטון אפילו נכתב - מי שאין לו נפש גיאומטרית, שלא ייכנס לכאן. בין המתמטיקה לפילוסופיה נקשר קשר עמוק. מהו טיב הקשר הזה?
במתמטיקה יש דיוק14 ; הכרח; אין דמוקרטיה במחלקה למתמטיקה13 . אמות המידה האלו קוסמות לפילוסופים. מעבר לזה, המתמטיקה היא לגמרי שלנו - היא תוכן שכלתני טהור. על ערכים ואומנות אפשר ואפילו צריך להתווכח ולהצדיק; במתמטיקה אין אפשרות כזו.
הבחירה של אפלטון בשיחה עם מתמטיקאים היא ביקורת פנימית נוקבת מפי פילוסוף עם אופי מתמטיקאי; המתמטיקה והפילוסופיה נפגשות על הדשא. אפלטון, דרך שני המתמטיקאים האלה, מנסה לחשוף את המגבלות אפילו של האופי המתמטיקאי. עם תיאיטיטוס אפשר ללכת רחוק מאוד - הרבה יותר רחוק מפולוס או ממנון - אבל אפילו להם יש מגבלות. הדיאלוג מבקר הן את הפילוסופיה בביקורת פנימית והן את המתמטיקה מבחוץ.
מהו הדיאלוג האפלטוני
כשאתם באים לקרוא אפלטון - אל תהיו מקצועיים, ואל תהיו מהוקצעים. המילה מקצוע מגיעה מעברית מהשורש קצע - לגרד, לשייף, להחליק. למקצע, משמע לקחת חלק מסוים - ולהביא אותו לכדי גימור. כשאנו אומרים שאנו מקצוענים, אנחנו מתיימרים להביא דבר מה לכדי גימור.
כשאנחנו באים לקרוא את הדיאלוגים האפלטוניים, כדאי להניח שאנחנו לא יודעים איך הדיאלוג מתיישב בתוך כל החיה הזו, מאיפה הוא נחתך ולאן הוא הולך. אנחנו מחפשים שאלות כמו What the hell is this? - לא ממש שאלה של מקצוענים.
יש ברשותנו 36 כתבים שאנו יודעים שהם כתבי אפלטון, עוד מהעולם העתיק. אנחנו יודעים שיש לנו את כולם, בזכות רשומות שונות שנמצאו, למשל באלכסנדריה. מתוכם, 35 הם דיאלוגים, ואחד הוא אוסף של אגרות.
מתוך הדיאלוגים, 25 דיאלוגים הם מוצגים (performed) - אנחנו מיד צוללים פנימה, כמו במנון. בדיאלוגים אלו אין לנו פתיחה - הפרגוד נפתח והדיאלוג מיד מתגולל. עשרת הדיאלוגים הנותרים הם מסופרים (narrated) - לעיתים מפי סוקראטס (כמו הפוליטאה) ולעיתים מפי מספר אחר.
התיאיטיטוס הוא עוף מוזר; הוא מתחיל כדיאלוג מוצג, ומתחלף איפושהו באמצע לדיאלוג מסופר.
Euclides: Here's the book, Terpsion. And I wrote the speech down on these terms, not with Socrates narrating them to me as he did, but with Socrates conversing with those with whom he said he conversed. He said they were the geometer Theodorus and Theatetus. In order that the narrations between the speeches might not cause trouble (pragmata) in the writing, whenever either Socrates spoke about himself, for example, "And I said" or "And I spoke", or in turn about whoever answered, "He consented" or "He refused to agree", it's for these reasons that I removed things of this sore and wrote as if he were conversing with them. p.4, 143b
למעשה, אאוקלידס15 מצהיר פה בפה מלא שערך את הדיאלוג. בדיאלוג מסופר, המספר הוא כל-יכול; הוא יכול לתאר בפנינו תחושות פנימיות שלא ניתן להעביר בדיאלוג מוצג, לפעמים שאפילו הדמויות עצמן לא יודעות. העריכה פה, אפוא, היא מאוד מאוד חשובה16 .
מבין הדיאלוגים, 29 נושאים שם המציין אדם פרטי ("מנון"), והשאר נושאים את שם הנושא ("הפוליטאה" - המשטר), כאשר היוצא היחיד מן הכלל הוא "המשתה", שמציין אירוע".
חלק מהדיאלוגים השמיים נושאים את שמה של דמות משנית ("פיידון", "גורגיאס"), ולפעמים אפילו דמות שלא מדברת בו בכלל. התיאטיטוס, לעומתם, נושא את שמה של הדמות המרכזית בדיאלוג - ואפילו, במובן מסוים, נושאה של השיחה. סוקראטס משוחח על תיאטיטוס עצמו - והפלא ופלא, תיאיטיטוס עצמו מהדס פנימה ומתחיל לדבר עם סוקראטס.
מכל זה עולה, כי הגישה הכי טובה לפי אנדי לקרוא דיאלוג אפלטוני היא ילדותית ופדנטית - תשאלו שאלות דביליות, על כל דבר קטן.
אנדי סבור שאפלטון בחר לכתוב בדיאלוגים לאור היחס בין הפילוסופיה לחוכמה - הפילוסופיה היא אהבת החוכמה, איך אינה יכולה להיפך לחוכמה באופן מלא. משום שהידע שלנו אינו יכול להיות מושלם ומלא, תפקידו של הפילוסוף הוא לחזור כל הזמן לראשיות, ולראות איך הפילוסופיה צומחת מהלא-פילוסופיה - מהדעה, מהיומיום. לכן הדיאלוגים הם מאוד מעגליים - אפלטון שואל, שוב ושוב, את אותן השאלות - The same goddammned thing. הפילוסופיה מתחילה שם, וכל הזמן חוזרת לשם.
-
ישנו גם תרגום קל יותר, של Myles Burnyeat, שלא נשתמש בו כי הוא קל יותר, ואת התרגום של ליבס, שקשה מהסיבות הלא נכונות. ↩︎
-
מעבר לאפלטון, תלמידים אחרים של סוקראטס כתבו דיאלוגים סוקראטיים - כמו קסנופון, פילוסוף ומצביא יווני חשוב - אבל רובם לא שרדו, בטח שלא בשלמותם. ↩︎
-
שאנדי לא מסכים עם אף אחת מהן. ↩︎
-
מיילס כתב כמויות אדירות - כל תלמיד פילוסופיה חייב לקרוא משהו של מיילס (כמו הסורא בקוראן - כל בן תמותה חייב לטעום את המוות). באופן טראגי, מיילס חלה באלצהיימר ושכח כל מה שכתב. ↩︎
-
logo didonay (מתן הסבר). ↩︎
-
אנדי מספר על קולגה שלא אהב את הפילוסופיה הקונטיננטלית הצרפתית של המאה ה20 - בטענה שהפילוסופיה צריכה להיות ברורה כמו לחתוך חמאה עם סכין. ↩︎
-
הדעה הזו הייתה דומיננטית במיוחד בפילוסופיה האנגלו-אמריקנית במאה ה20, ממש כהנחת יסוד; לשיטתם, הכלים הלוגיים החדשים מאפשרים לנו לחשוף כשלים שאפלטון עצמו לא יכול היה להיות מודע אליהם. היא נקשרה בעמדה שסברה כי ניתן, באמצעות ניתוח סטילומטרי, ממוחשב ומדעי, להבין מתי נכתבו הדיאלוגים - לפני מות סוקראטס, אחריו, וכו'. היום שתי העמדות האלו בקריסה; מלבד קביעתו של אריסטו שהחוקים הוא הדיאלוג האחרון של אפלטון, לא הצלחנו עד היום לתארך בוודאות אף אחד מהדיאלוגים. במקום העמדה הקורסת הזו לא קמה עמדה אחרת - גם אם נקבל עלינו שהעלילה חשובה, אין הסכמה על למה ואיך. ↩︎
-
מורה נבוכים של הרמב"ם, ובמידה מסוימת כתבי דקארט, כתובים כך שהוא מסתיר את דעתו ככל שהוא יכול - כמו מעיין מבוך - משום שדעות מסוימות מסוכנות בעת שהם כותבים. הבנת הדעות שלהם כרוכה בחיבור מחדש של הפאזל הזה, שלא כולם יצליחו - וזה בסדר. ↩︎
-
אנדי סבור שאפלטון היה חושב שיש בפילוסופיה מבנה לוגי מסוים שניתן לגלות, אך לא אחד מושלם שאנו יכולים לתפוס ולהביע; ושחשוב מאוד לפילוסוף לשוב ולהתעסק בראשיות, ולא להתמקצע יותר מדי. ↩︎
-
nous ↩︎
-
אנדי סבור שהגישה הזו היא רצח אופי מודרני, שכוון כנגד ימי הביניים, אך אינה נכונה - לא כלפי היוונים ולא בכלל. ↩︎
-
And they're generally really wierd. ↩︎
-
בניגוד למחלקה בפילוסופיה, שבה אפילו דינוזאורים כמו אנדי מאפשרים מרקסיסטים. ↩︎
-
אינשטיין אומר, היופי במתמטיקה היא שהיא מסבירה כל דבר. ↩︎
-
לא, לא אאוקלידוס המפורסם; ההוא הגיעה כמה מאות שנים אחר כך. ↩︎
-
גם במשתה יש שרשרת מסירה מסובכת כזו; אולם, המשתה נשאר מסופר, ועוסק בעבר - בעוד שהתיאיטיטוס עובר למוצג, ומספר על ההווה. ↩︎