481 lines
114 KiB
Markdown
481 lines
114 KiB
Markdown
---
|
||
title: מלחמה ושלום בהיסטוריה
|
||
description:
|
||
published: true
|
||
date: 2024-01-14T12:44:26.908Z
|
||
tags: שנה א, סמסטר ב, היסטוריה, קורסים כלליים
|
||
editor: markdown
|
||
dateCreated: 2023-05-13T13:30:27.071Z
|
||
---
|
||
|
||
|
||
^חדר^ ^המלחמה^ ^בארמון^ ^ורסאי,^ ^צרפת^
|
||
|
||
# [מלחמה ושלום בהיסטוריה](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=46907)
|
||
|
||
> [טקסט (1)](/כלליים/מלחמה/קיגן_-_קובץ_1.pdf), [טקסט (2)](/כלליים/מלחמה/קיגן_-_קובץ_2.pdf), [טקסט (3)](/כלליים/מלחמה/קיגן_-_קובץ_3.pdf)
|
||
{.info}
|
||
|
||
# המלחמה ועליית המערב
|
||
|
||
בשיא התקופה הקולוניאלית (סוף המאה ה19), מדינות אירופה שלטו בלמעלה מ80% משטחו של כדור הארץ. עליונות זו של המערב, כפי שעדיין ניכרת היום, נשענת בראש ובראשונה על המלחמה - מראשיתה של תרבות המערב ועד היום.
|
||
במערב נולדה התפיסה שבכוחו של האדם למשול הן בסביבה הפיזית שבה הוא חי, והן בטבעו של האדם - בעידן הנאורות. אומות המערב התכנסו במספר ניסיונות - קונגרס וינה ב1815, חבר העמים, וכיום האומות המאוחדות - בניסיון להכחיד את המלחמה. פילוסופים דוגמת מיל ופיין דיברו רבות על העולם החדש, שבו המסחר והכלכלה יחברו את אומות העולם יחדיו, ומציבות את המלחמות כנחלת העבר - אלא שפעם אחר פעם, תקוותיהם נפלו.
|
||
|
||
המלחמה מככבת מראשיתה המוקדמת ביותר של תרבות המערב - יצירת המופת המערבית הראשונה - *האיליאדה* של הומרוס - עוסקת במלחמה!
|
||
|
||
> Polemos pater panten - המלחמה היא אבי כל הדברים
|
||
> ^היראקליטוס^
|
||
|
||
> מניעי המלחמה: Time, deos, ophelia - כבוד, פחד, ואינטרס.
|
||
> ^תוקידידס,^ ^אבי^ ^הריאליזם^ ^המדיני^
|
||
|
||
התפיסה המערבית מציבה את כוח הזרוע כערובה לביטחון - ומשום כך הוא מהווה בה מטרה, ולא אמצעי.
|
||
|
||
# ראשית המלחמה במערב - יוון העתיקה
|
||
|
||
תחילת המלחמה כפי שאנו מכירים אותה היא ביוון העתיקה, שהחלה לעלות לגדולה במאות ה6 וה5 לפני הספירה. הלוחמה היוונית אופיינה כלוחמת הלם - כמה מאות *הופליטים* (חיילים רגליים בחימוש כבד) במבנה *פאלאנקס* שרצו אחד לעומת השני עד להכרעה. הלוחמים היו בני מעמד הביניים, חלקאים, שרכשו את הציוד מכספם ואחסנו אותו בביתהם, על האדמה שלהם - מה שהפך את המעמד לדומיננטי בחברה היוונית. הלחימה כתף על כתף יצרה ביניהם סולידריות עמוקה, והייתה יחסית בלתי-הרסנית - לרוב, פחות מ10 אחוזים מהלוחמים נהרגו, והקרבות הסתיימו בפרק זמן קצר (“אתה לא הולך לשום מקום בקיץ היווני בשריון כזה”). מרגע שפאלאנקס אחד גבר על השני, הקרב נגמר - עניינים דוגמת כבוד, או השמדה מוחלטת של היריב, לא שיחקו תפקיד; ללוחמה היה מעמד מעיין טקסי, בין בני אותה תרבות הדוברים את אותה השפה. אלא שהפלישה הפרסית ליוון, במאה ה5 לפני הספירה, שמה ללוחמה מסוג זה קץ, והמיטה על המלחמה עידן חדש והרסני בהרבה.
|
||
|
||
עם עלייתו של המסחר וההון החומרי, האדמה החקלאית שיחקה תפקיד הולך ופוחת בתור נכסה העיקרי של עיר המדינה. שתי ערי המדינה הגדולות והמשפיעות ביוון צברו כוחן מעצם ההשתחררות מהאילוץ של החקלאות - אלו הן אתונה וספרטה. הניתוק אפשר הן לספרטה והן לאתונה להצביא צבאות אדירים, שכמותם לא נראו קודם ביוון.
|
||
|
||
## ספרטה
|
||
|
||
הספרטנים שיעבדו בכוח הזרוע את מסניה - אוכלוסייה של בין 200,000-250,000 איש - וזו סיפקה את צרכיה החקלאיים לחלוטין.כעת, כל ספרטני עבר תהליך הכשרה צבאית מייגע, שהפך אותם לכוח הרגלי הדומיננטי ביותר ביוון - חברה היפר-הופליטית. הכשרה זו החלה מגיל צעיר, חלה על כמעט כולם (מלבד האליטה האוליגרכית), ואף כללה הישרדות בשטח וציד ^הלוטים^ - הכינוי הספרטני לאוכלוסייה המשועבדת. ההלוטים דיברו שפה אחרת, ותפסו עצמם תרבות אחרת, מהספרטנים, אשר שעבדו אותם באופן ציבורי - לאיש לא הייתה בעלות פרטית עליהם, והיחס אליהם היה גרוע כתוצאה. האיום המתמיד הזה על הספרטנים הצמיח חברה צבאית - הספרטנים היו האומה הראשונה להחזיק ‘משטרה חשאית’. ההופליטים הספרטנים נהפכו לאימת יוון כולה, והיו אבן המפתח לצבאות יוון בהגנתם מפני הפרסים.
|
||
|
||
## אתונה
|
||
|
||
האתונאים הקימו צי ימי אדיר, וסחרו עם ארצות רחוקות: אתונה נהפכה מקום דינאמי, מלא בזרים - דבר שאינו מאפיין את עיר המדינה היוונית. עם הצי החדש קם צמא אדיר לכוח אדם - מה שגרר את הצטרפותם של העניים, למעלה מ50% אחוז מהאוכלוסייה. אלו איישו את הספינות, ויחד עם העשירים, איימו על הדומיננטיות של מעמד הביניים. צירופם של העניים לצבאות גרר מתן זכויות פוליטיות, ואתונה נהפכה לדמוקרטיה קיצונית: הלוחמים עצמם הם אלו שהחליטו האם לצאת לקרב. הדמוקרטיה האתונאית הייתה שלטון לוחמני, תוקפני, בהלך רוח פוליטי גבוה - הצבאות הדמוקרטיים, אז וגם היום, התעלו יותר מכל צורת משטר אחרת בשדה הקרב.
|
||
|
||
> קל יותר לשכנע 30,000 אתונאים לצאת לקרב מאשר ספרטני אחד
|
||
> ^הרודטוס^
|
||
|
||
## פלישת פרס ליוון
|
||
|
||
הפרסים - כוח מזרחי, יהיר ועריץ, פלשו ליוון עם כוח המונה בקירוב 60,000 חיילים - מספר גדול לתקופה. אותם חיילים היו איכרים שגויסו בכפייה, בצבא אימפריאלי עשיר. הפרסים לחמו כפרשים קלים, וירו בקשתות לשדה הקרב וברחו - מבלי להיכנס לשדה הקטל. לעומתם, הצבא היווני היה צבא איכרים בני חורין, לוחמים מהחלטתם, בעלים על הציוד שלהם. היוונים סבלו מנחיתות מספרית אדירה לעומת הפרסים - אלא שכאן התבררה לראשונה עליונותה של לוחמת ההלם היוונית: בקרב במרתון (490 לפנה"ס) למשל, הפרסים ספגו אבידות של כ6,000 חיילים - מול 192 אבדות יווניות.
|
||
|
||
אתונה וספרטה, שעד כה לא היו במגע, שיתפו פעולה בחזית יוונית מאוחדת בכדי להגן על ביתם - ונחלו ניצחון אדיר על הפרסים, שנסוגו בבושת פנים.
|
||
|
||
כמה שנים לאחר הקרב, ב486, מת דרוויש מלך פרס, ובנו קסרקסס לקח על עצמו את מסע הנקמה של פרס ביוון. לאחר כארבע שנות הכנה, הפרסים הביאו קרוב לרבע מיליון חיילים ליוון - מספר דימיוני באותה התקופה.
|
||
|
||
|
||
|
||
---
|
||
|
||
> כאן חסר קצת - להשלים מהמחברת
|
||
{.is-warning}
|
||
|
||
---
|
||
|
||
> המלצה: *הפדרליסט* - על הקמת שיטת המשטר האמריקנית (שסלדו גם הם מהדמוקרטיה!)
|
||
{.success}
|
||
|
||
כעת, עמוד הטווח של הצבא האתונאי הוא הצי - שינוי שמביא עימו שינויים פוליטים מרחיקי לכת[^1]. כ50 שנה לאחר המלחמה הפרסית, אתונה חולשת כעת על אימפריה בפועל, על ידי כך שמכפיפה למרותה ערי מדינה שונות בכוח הצי. בעוד שערי מדינה רבות חשבו בנאיביות שאתונה תזנח את הצי, הללו טעו טעות מרה. אתונה הגיעה לערי המדינה האריסטוקרטיות הללו, שראו בדמוקרטיה קיצונית זו שלטון מסוכן, וכפתה עליהם את צורת השלטון החדשה. האימפריאליזם האתונאי (~479-431) איים גם על כוחות ימיים דוגמת סירקוזה, וכוחות יבשתיים דוגמת תבאי - ואלו נשאו עיניהם לספרטה כיריבה האפשרית היחידה לאתונה. הערים הללו ראו באתונה כוח מסוכן, מדכא, מנצל, ושאפו להכניע אותו. כעת אתונה חולשת על ערי מדינה לכל אורך הים האגאי ואסיה הקטנה, המעלות לה מיסים, ואלו המתנגדות לה (דוגמת סאמוס, שסבלה מצור של תשעה חודשים) - מחוסלות. לאור ההתעצמות הזו, ספרטה ובעלי בריתה מחליטות להילחם באתונאים כל עוד עדיין יש סיכוי להביס את אתונה, כמובן ביבשה.
|
||
|
||
[^1]: ה*דמוקרטיה* היא התדרדרות מצורת ה*פוליטאה* - דוגמת זו שחוקר אפלטון - ולכן נשאה בוז בעיניי הפילוסופים ונחשבה כדבר מגונה עד העת המודרנית. האמריקנים והצרפתים ייסדו רפובליקות בבואם לברוח מהדמוקרטיה כמו מאש, אך חרף הסייגים שלהם הדמוקרטיה האתונאית עבדה *לא רע* בתקופת הישרדותה - כ180 שנה. הדמוקרטיה נפטרה מהמטען השלילי בעת המודרנית במידה רבה בזכות ה*ייצוגיות* - הרעיון הגדול של העת המודרנית. דוגמאות לצורות שלטוניות הטובות ביותר לעומת הדמוקרטיה הן אנגליה, ארה"ב וונציה.
|
||
|
||
|
||
## המלחמה הפלופונסית
|
||
|
||
> ר' גם - נאומו של פריקלס ([עברית](https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%93_%D7%A9%D7%9C_%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%9C%D7%A1),[אנגלית](http://hrlibrary.umn.edu/education/thucydides.html)) בתחילת המלחמה הפלופונסית[^2]
|
||
{.success}
|
||
|
||
המלחמה הפלופונסית היא הסלמה דרמטית בהיקף, ובנזק, של המלחמה - מלחמה כוללת. עד לשלב הזה, הרג של אזרחים והתקטננות על טריטוריה היו נדירים - דברים שהתרחשו בהיקף רחב תחת הדמוקרטיה האיפריאליסטית האתנואית. במהלך המלחמה, האתונאים בפאתי העיר נאלצים לסגת לתוך חומות העיר, מהלך בעל השפעה פסיכולוגית קשה. בתנאי הצפיפות האלו פרצה מגפה (430-428) שקטלה כרבע מאזרחי אתונה. ההצלחה האתונאית נקשרה במידה רבה בפריקלס - המנהיג האתונאי - שבולם במידה רבה את הכוחות באתונה ששואפים להתפשטות אימפריאלית. אלא שעם מותו במגפה ב429, האסטרטגיה האתונאית משתנה ונהיית התקפית בהרבה - מהימנעות מהפסד בלבד להתפשטות של ממש, כרצונם של הדמגוגים. אחד מאותם דמגוגים, קליאון, מוביל כוח ימי שמשתלט על פילוס בפלופונס, מול חופה המערבי של מסיניה (425) - המשועבדת לספרטנים - אירוע מכונן במלחמה. כיבוש זה מפיל למעלה מ400 לוחמים ספרטנים מובחרים בשבי, ומאפשר נהירה של הלוטים רבים לאתונה - שני פחדים גדולים של ספרטה. האתונאים מאיימים להרוג את הכוח הספרטני במידה וספרטה תיכנס לאטיקה - אזורה של אתונה - והספרטנים אכן נמנעים מלפלוש לאיזור לאורך המלחמה.
|
||
|
||
ב424, אנשי תבאי מביסים את האתונאים בדליום, כשברקע ממשיכים הלוטים לערוק לאתונה, למורת רוחם של הספרטנים. חרף ההרס שזורעים האתונאים באדמות ספרטה - שריפה של שדות ועצי זית, שהיו תנאי מספיק לקרבות הופליטיים, הספרטנים לא מתפתים לתקוף את אדמות אתונה. לאחר 10 שנות לחימה (431-421), אף צד לא מצליח להכריע את היריב, ואתונה וספרטה מפסיקות את הלחימה - כשאף צד לא רשם הישגים משמעותיים. כעת הספרטנים והאתונאים שרויים בהוצאות עצומות, ושואפות לממן את השלב הבא של המלחמה - והם פונים לעזרה ללא אחרים מאשר הפרסים העשירים. ישנם גם שינויים בנטייתם הצבאית של הצדדים - הספרטנים מקימים צי חזק, והאתונאים עוברים לפשיטות של כוח יבשתי מתוך הספינות. ברצונם לבלום את ההתפשטות האתונאית מאסיה הקטנה לכיוון פרס, הפרסים מצדדים בספרטנים - ומסבסדים את הקמת הצי הספרטני. בתגובה, האתונאים מנסים להצית מרד בקרב ההלוטים - אסטרטגיה שמנצח עליה לא אחר מאשר אלקיביאדס, אהובו של סוקראטס. ב418, לאחר שכורת בריתות עם ערי מדינה בפלופונס, הצבא האתונאי נוחל תבוסה מוחצת מול ההופליטים הספרטנים. האתונאים פולשים גם לסירקוזה - הדמוקרטיה הגדולה היחידה מלבד אתונה וכוח ימי חזק בעצמה - וזו בתיאום עם הספרטנים מחסלת את כל הכוח האתונאי, לרבות הצי, ולוקחת רבים מהאתונאים בשבי.
|
||
|
||
לעומת המלחמות שקדמו לה, המלחמה הפלופונסית היא מלחמה כוללת. הגנרלים הם אנשי ציבור, ונתונים לביקורת - רבים מהם מודחים מתפקידם ומוגלים. במקרים מסוימים, גנרלים אתונאים מנצחים אפילו מוצאים להורג, משום שכשלו בהגנה על החיילים בספינותיהם. תופעת המלחמה גוררת עתה ביקורת עזה מאנשי הדעת, המחזאים והפילוסופים - כולם הציגו את השלום והפיוס כמעט כישויות שמימיות, ללא הועיל.
|
||
|
||
הלקח העיקרי מהמלחמה הפלופונסית הוא סביב המימון - המלחמה הכוללת היא עסק יקר. לרוב, הצד הלוחם בעל המערכת הכלכלית המפותחת יותר הוא זה שמנצח; זוהי מגמה היסטוריות שנמשכת עד היום, עם כלכלות המערב. ניתן אפילו לומר כי האלמנט הכלכלי הוא המשמעותי ביותר בלוחמה - יותר מהחברה, הצבא, הפוליטיקה וכל גורם אחר.
|
||
|
||
המלחמה הפלופונסית החלה לנתק את הקשר בין השירות הצבאי לזכויות הפוליטיות, בשל העלויות הכרוכות במלחמה.
|
||
הספרטנים, בפלישתם לאתונה, נתקלו בחומותיה האדירות אותן הם לא יכלו לפרוץ; כך עלה הצורך במכונות מצור חדשות שבכוחן לגבור עליהן. המכונות, כמובן, יקרות מאוד, כמו גם חיזוק והגבהת החומות אצל הצד המתגונן. ההתייקרות הזו גוררת העלאת מיסים, שיוצרת מעגל קסמים אכזרי - האיכרים נושאים בנטל המיסים, מעמדם הכלכלי מתדרדר, ויכולתם לשרת כהופליטים - מעמד הביניים מתכווץ. כפיתרון, כספי המיסים זורמים יותר ויותר לכיוון צבאות שכירים - בין שהמשרתים בהם זרים ובין שאלו העניים, שהשירות לעיתים משתלם להם כלכלית. עליית הצבאות השכירים תובעת עוד ועוד כסף ממעמד חברתי הולך וקטן. כעת, החברה האתונאית - שהייתה מחולקת לשלוש מעמדות, מורכבת רק משניים: שכבה אדירה של עניים, ושכבה אריסטוקראטית צרה. גם זו תופעה היסטוריות חוזרת ונשנית: עד העת האחרונה ממש, מעמד הביניים כמעט שאינו היה קיים - מעמד הביניים האתונאי הוא דוגמא היסטורית חריגה.
|
||
|
||
המניעים של המלחמה משתנים גם הם - כעת, אלו מלחמות שיוזמים האליטות; מלחמות של ביזה וצבירת רכוש; מלחמות של מניעים פוליטיים. ספרטה גברה על אתונה בסופה של המלחמה, וניצבה כבלתי מנוצחת ב25 השנים שלאחר המלחמה. אלא שספרטה אינה ניצבת כחלופה באתונה: הכלכלה הספרטנית בסיסית מאוד, בהתכוון; הספרטנים מתבססים על סחר חליפין; היא אינה בעלת מעמד רוחני כמו אתונה; והשליטה על ההלוטים מונעת מהם מסעות מלחמה ארוכים. מעט הגנרלים שמוצבים במקומות רחוקים מושפעים מהחברות הזרות שהם פוגשים לראשונה - מאהבת לזהב, לכסף ולמותרות. האוכלוסייה הספרטנית התכווצה דרמטית, ובעייתה העיקרית של ספרטה הייתה מחסור בכוח אדם. בשנים הטובות ביותר בחייהם, הגברים הספרטנים פשוט לא שם - הם במחנות הצבא ובאימונים.
|
||
|
||
העליונות הצבאית עוברת במשך זמן מה (371-362) עוברת לתיבי[^3], שמצליחה לאגד תחתיה כמה ערים לכדי פדרציה: ישות דמוקרטית מאוחדת, המונה בערך 100,000 איש (לעומת בערך 2,500 אזרחים ספרטנים!). התיבאים נשארים נאמנים ללוחמה ההופליטית המסורתית (מקומם הגיאוגרפי במישור) ומפתחים את חיל הרגלים הקטלני ביותר בהיסטוריה היוונית. ב371, הפאלאנקסים התיבאים מרסקים את הצבא הספרטני, הורגים 400 חיילים ספרטנים - ואת מלך ספרטה. משם, התיבאים ממשיכים לספרטה, במטרה ברורה: לשחרר את ההלוטים. הספרטנים נמנעים מקרב, ותיבי מכריזה על מסניה כאיזור חופשי - לאחר מאות שנות שלטון ספרטני. התיבאים מבצרים מסניה, וספרטה נותרת מוקפת אויבים מבחוץ וריקה מבפנים. הכוח התיבאי הוא חופשי, וחדור מטרה - אך אינו מחזיק זמן רב מול כוח חדש מצפון: מקדוניה.
|
||
|
||
|
||
|
||
[^2]: נאום קלאסי של חברה פתוחה, המבסס את השפע, הנחת והחירות בבסיס החברה האתונאית. חרף המסר בנאום זה, החירות נבעה במידה רבה מההשתפות בחיים הפוליטיים. המילה המודרנית *אידיוט* (ἰδιώτης) נובעת מהמונח היווני שמשמעותו 'האדם שאינו משתתף בחיים הפוליטיים'
|
||
[^3]: התיבאים מובלים בעת הזו בידיי שני גנרלים מבריקים (פמינונדס?)
|
||
|
||
## עלייתה של מקדוניה
|
||
מקדוניה היא דוגמה מוקצנת של הלוחמה היוונית, אך שהיא אינה נושאת השפעה היסטורית עצומה כמו שאר יוון העתיקה או רומא שבאה אחריה. פורץ הדרך של מקדוניה הוא פיליפוס מוקדון - אביו של אלכסנדר מוקדון. פיליפוס לא מוטרד מהשייכות, האזרחות, מעמדם או שפתם של החיילים - רק מספרם ויכולתם. במובן הזה, הוא אחד המצביאים הדמוקרטיים ביותר. פיליפוס הוא אחד מהשליטים המעטים שהחזיקו את הצבא במשך כל השנה - ללא הפסקה, ללא הגבלה, ותוך הקמת תשתיות מקיפות - ביצורים, נשקיות וכדומה. המצב הזה מעמיד את ערי המדינה בצומת דרכים: הן אינן יכולות להרשות לעצמן להחזיק את הצבא, אך אינן יכולות לסבול את פשיטות הביזה על שטחן. פיליפוס מצליח לממן צבא אדיר בזכות תוקפנותו - הוא מצליח לחלוש על שטח רב ולבזוז אותו. כעת, אין כוח ביוון שמסוגל לעמוד בפניו. הלוחמה המקדונית נושאת גם שינויים טקטיים ואסטרטגים - המצורים שלהם קשרים יותר, והחניתות שלהם (*סאריסה*) ארוכה (2.5 - 2 מטר) וכבדה (6.5 ק"ג!) משאר יוון. כעת, חמשת השורות הראשונות של הפאלאנקס המקדוני - לעומת שניים בשאר יוון - הם באיזור ההרג. הצבא המקדוני הוא צבא שכיר, אך נהנה מרוח קרב חזקה מאוד.
|
||
|
||
בקרב כירונאה (338), המלך פיליפוס ואלכסנדר (אז בן 18) גובר על אתונה, ושם קץ ללוחמה היוונית הישנה. כעת, מקדוניה חולשת על יוון כולה - ונושאת עיניה לפרס. ערב מסע המלחמה, ב336, פיליפוס נרצח, והשלטון עובר לבנו - אלכסנדר הגדול. אלכסנדר, מנהיג צעיר, הוא בעל כישרון צבאי מובהק ואומץ גובל בטירוף[^5], אך גם חוסר יציבות ופזיזות. אלכסנדר מחסל את המתנגדים בבית (אלו שרצחו את אביו), שם קץ לערי המדינה האוטונומיות ומוחק את תיבי מהמפה לחלוטין[^4]. הלוחמה של אלכסנדר אכזרית בהרבה מקודמותיה: הוא אינו מחפש רק את הניצחון, אלא רודף את החיילים היריבים ומנסה לטבוח בהם, עד האחרון. אלכסנדר לא היסס להרוס לחלוטין את התרבויות שהתנגדו לו - בקרבות עם אבדות דמיוניים לאותה התקופה[^6].
|
||
|
||
אלכסנדר נלחם בפרסים בגראניקוס (334), איסוס (333), וגאוגמלה (331), קרבות אכזריים ואלימים. אלכסנדר מגיע לעזה, למצרים, לאיראן, להודו - וכמובן לפרס. הוא מאמץ מאפיינים רבים מהמזרח - הוא מתחיל לתפוס עצמו כאל, ודורש מיריביו ויתורים משפילים מהמובסים, הרבה מעבר לתרבות היוונית. תוך עשור, אלכסנדר מביא יוונים 5,000 קילומטרים מזרחה, מכריע את האימפריה הפרסית - ומת בגיל 33[^7]. אלכסנדר משאיר בידי מפקדיו צבא קטלני שאין כדוגמתו.
|
||
|
||
|
||
אלכסנדר מוחה את ערי המדינה ומביא איתו את ההלניזם - שלטון דתי שבסיסו ניצב שליט, אוטוקראט, החולש על איכרים חסרי אדמה בכוח צבא שכיר. את ההוצאות של הצבא הזה מממן אלכסנדר בביזת פרס העשירה, שמביזתה נוצר עושר אגדי. העושר הזה מוליד צבאות אדירים: אנטיגונוס, אחד הגנרלים, פולש למצרים עם 100,000 חיילים לאחר מותו של אלכסנדר.
|
||
|
||
מאז פלישתו של כסרכסס ליוון ב480, ההצלחה הצבאית היוונית אדירה: עד פלישת רומא ליוון, מאות שנים אחר כך, אף כוח צבאי לא פולש ליוון. אף כוח מערבי לא כובש את יוון עד העותמנים, 2,000 שנה מאוחר יותר!
|
||
עד רומא, שמושרשת בתרבות הלחימה היוונית, אף כוח בעולם לא יכל לצבא היווני. היסטוריונים רבים מייחסים ליוון את המסורת הצבאית המערבית - לוחמה קטלנית יותר, נשק חדיש יותר טכנולוגית (לממציאים יש תמריץ כלכלי), משמעת עדיפה (החלטות התקבלו דמוקרטית), יוזמה (אימוץ שיטות ואמצעי לוחמה חדשים), צבא אזרחי (ויכוח קבוע על יעילותו מול צבא שכיר), והדומיננטיות של חיל הרגלים (לעומת פרשים).
|
||
|
||
|
||
> המלצה: מסע הרבבה של קסנופון - גנרל, פילוסוף, ותלמידו של אריסטו
|
||
{.success}
|
||
|
||
הדמוקרטיה היוונית היא לא 'חיית מחמד' כפי שאנו נוטים לחשוב: היא איפריאליסטית, תוקפנית, ושחררה כוחות הרסניים שהחריבו את יוון ואת יריביה.
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
האימפריה של אלכסנדר מחזיקה מהעמד מעט מאוד זמן, ומתפוררת לאחר מותו. אחריה, עולה כוח צבאי חדש באגן הים התיכון - רומא.
|
||
|
||
|
||
[^4]: מלבד בית אחד בהחלט של משורר הלני נודע, לצרכי תעמולה. ניכרת כאן האלימות של אלכסנדר; מחיקת עיר שלמה והשארת מחווה צינית כזאת
|
||
[^5]: אלכסנדר הוביל לעיתים תכופות את הצבא שלו.
|
||
[^6]: אלכסנדר טובח ביותר חיילים פרסים בגראניקוס מכל המלחמות הקודמות שלהם ביוון, ובקרבות הבאים האבידות מגיעות גם ל200,000 חיילים (40,000 יוונים) - מאות חיילים בדקת קרב.בין 334 ל324, ההערכה (השמרנית) היא שאלכסנדר חיסל כרבע מיליון אזרחים.
|
||
[^7]: לא ברור ממה - אולי אלכוהוליזם, רעל, מחלה או התנגשות.
|
||
|
||
# עלייתה של האימפריה הרומית
|
||
|
||
רומא למדה לא מעט מהיוונים; בראשיתם, גם הם לחמו עם פאלאנקסים. בשלבים מוקדמים, הם עסוקים בעיקר בלוחמה של פשיטות, והגנה מפני פשיטות - מאפיין של הרבה תרבויות טרום מודרניות. האוכלוסייה הרומאית המוקדמת מאוד קטנה, וההיקף של פעילותה הצבאית מצומצם - זה יישוב קטן וזניח.
|
||
|
||
ב396, רומא כובשת את ווי (Veii) השכנה מהאטרוסקים, לאחר ששילמה לאזרחיה להילחם, ומספחת אותה. הלוחמה הופכת ליותר ויותר קשה, והשלכותיוה יותר ויותר קשות. אלא שלעומת ערי המדינה היוונית, הרומאים מוכנים לקלוט ולשלב זרים לתוך עריהם. שבטים לטיניים שלמים נספגים לתוך גוף האזרחים הרומי, ורבים מהם מקבלים זכויות - דבר מאוד נדיר. הפתיחות הזו מקנה לרומא כוח אדם אדיר, שמשחק תפקיד מרכזי בהצלחתה הצבאית - הליגיונות המובסים לעיתים מהווים את צבאותיה של רומא במלחמותיה הבאות. לאותם העמים יש תמריץ להצטרף לרומא - זכויות, ביטחון וכלכלה טובה יותר.
|
||
|
||
> Vae victis - אבוי למנוצחים
|
||
> ^סיסמא^ ^רומית^ ^מוכרת^
|
||
|
||
הפתיחות הזו התבטאה במרידות הולכות ופוחתות של שאר העמים הלטיניים - המרידה המשמעותית האחרונה התרחשה ב340. כוח האדם הנוסף שהיא הביאה אפשר לרומא לנהל מלחמות ממושכות יותר, בזכות הנחת הכלכלית שכוח אדם נוסף הביא והאבידות הכבדות יותר שבכוחה לספוג. הגורמים האלו תרמו ללוחמה רומית עיקשת ונחרצת, ולהפיכתו של הצבא הרומי ממיליציה מפוזרת לצבא מאורגן ועוצמתי. החל משנת 311, הצבא הרומי הצליח לגייס כ4 לגיונות נוספים.
|
||
|
||
לגיונות הצבא הרומי עברו בהדרגה ממערך של פאלאנקס למערך מניפולרי (Manipulus), שנולד ככל הנראה מלוחמה בתנאים הקשים של האפניניים. מאבקם המשמעותי האחרון של הרומאים בתוך איטליה היה כנגד הסמניטים, ב321 - שבו נחל הצבא הרומי תבוסה והשפלה קשה[^8] בקרב המיצרים הקאודינים. המלחמה התחדשה חמש שנים לאחר מכן, והסתכמה בניצחון רומי בשנת 295.
|
||
|
||
אופן הלחימה הרומי התפתחת ממסעות שוד וקרבות פולחניים למסעות מלחמה עיקשים, שאילצו את הכוחות מסביב להיכפף לרומא. רומא הכפיפה את בעלי בריתה ישירות עליה, ולא איפשרה לכוחות השונים להיקשר זה לזה. לצד כוחה ההרסני של רומא, בעלי בריתה נהנו מהצלחותיה הצבאיות, ומשלטון יחסית מתירני לתקופה. מערכת הבריתות הרומאית הוכיחה את עצמה כיציבה כשזו ספגה סדרה של הפסדים במאה ה3 לפני הספירה כנגד כוחות מחוץ לאיטליה, רובן המוחץ של בעלות בריתה של רומא לא ערקו לכוחות האויבים.
|
||
|
||
ב281, העיר היוונית טרנטום קראה למלך היווני פירוס[^9] לעזרה כנגד רומא. פירוס הגיעה בכוח גדול ומצויד היטב (אפילו עם פילי מלחמה) ותחילה השיג ניצחונות משמעותיים כנגד רומא. אלא שעד 275, רומא גברה על פירוס, בזכות יכולתה הבלתי-נדלית לגייס עוד ועוד חיילים.
|
||
|
||
ההיסטוריון היווני פולידיוס, שנפל בשבי הרומי, ניסה לעמוד בכתביו על הצלחתה המטאורית של רומא. הוא ייחס את זו לשני גורמים עיקריים: הראשון בדמותה של חוקה פנימית יציבה, שחסרה למשל לערי המדינה היווניות; והשני, בדמותה של המערכת הצבאית הרומית. בליבה של זו ניצב הלגיון - שכלל חיל רגלים קל, פרשים, וחיל רגלים כבד שניצב בבסיסו. הפרשים היו מהמעמדות הגבוהים - כאלו שעלה בכוחם לרכוש את הסוסים ולטפל בהם. חיל הרגלים הכבד, בדומה לפאלאנקס היווני, היה מורכב מאלו שיכלו לממן את החימוש. הוא נלחם בשלוש שורות - ההסטטי (Hasta - לוחמים צעירים יותר חמושים בחנית להטלה), הפרינקיפס (Principes - גברים בני 20-30 בשיא כוחם), ולבסוף טריארים (Triar - חיילים מנוסים שנשאו חנית לדקירה, וחימוש כבד). עיקר חימושים של הרומים היה הגלאדיוס היספאנסיס (Gladius Hispanesis - 'החרב הספרדית'), חרב באורך 60 ס"מ, מאוזנת היטב מפלדה איכותית.
|
||
|
||
ברומא, כל האזרחים בעלי האמצעים היו מועמדים לצבא הרומי - הם שירתו בעת המלחמה וחזרו לחיים האזרחים בסופה. הם נדרשו לשירות במשך 16 עונות מלחמה, ונשבעו שבועה קשה - הסקרמנטום (Sacramentum). העונש על עבירות קלות יחסית היה מוות. אם יחידה שלמה פעלה באופן מביש, האופן היה *Decimatio* - החיילים השורדים נאלצו להרוג 10% מביניהם. ההגנות המשפטיות על האזרחים הרומים מול השלטון בוטלו לחלוטין בשירות הצבאי.
|
||
|
||
פולידיוס מתאר גם את אופן הקמתם של מחנות סכמטיים בסוף כל יום צעידה - מה שמעיד על האופי המהנדס של הרומאים. הסדר המופתי הזה מעורר אימה אצל אויביה של רומא - לרבות פירוס.
|
||
המשמעת הדרקונית של הצבא הרומאי התבטאה גם בהיעדר עדויות להשתמטות, ובתחושת השייכות הן של המפקדים והן של החיילים הפשוטים שעולה מהעדויות ההיסטוריות.
|
||
|
||
[^8]: הרומאים נדרשו למסור את נשקם תחת מבנה מיוחד - סימון אובדן מעמדם כלוחמים. זו הייתה הפעם האחרונה שרומא חתמה על הסכם שלום שכזה.
|
||
[^9]: מלך אפירוס, ממלכה יוונית, והמצביא היווני המהולל של התקופה. על שמו הביטוי *ניצחון פירי* - ניצחון במחיר כבד עד כדי תבוסה.
|
||
|
||
|
||
## המלחמה הפונית הראשונה
|
||
מלחמתה הגדולה הבאה של רומא היא מול הגנרל הפיניקי חניבעל ברקה - שחלק ניכר מנצחונו נבע מהיעדר צבא קבע ברומא: החיילים פוזרו והוכשרו מחדש בכל מלחמה. זוהי המלחמה הפונית[^10] הראשונה. גם הקרתגים שמרו בקנאות על הזכויות האזרחיות שלהם, אך לא העניקו זכויות לעמים אחרים - עיקר הלחימה שלהם התבצע באמצעות צבאות שכירים. עיקר הממון של הפונים הגיע ממסחר.
|
||
|
||
הלחימה התמקדה בסיציליה, והייתה ימית בעיקר - ודרשה מהרומאים להקים צי מאפס; זוהי הייתה המלחמה הראשונה של רומא מחוץ לאיטליה. זאת לעומת הפונים, שהחזיקו צי אדיר וניסיון רב שחסר לרומים. הרומאים התבססו על ספינות *קורבוס* (Corvus)[^11] - הנושאות גשר קצר שמחבר בין הספינה הרומית לפונית, ומאפשר לחיילים הרומים לפשוט פנים מול פנים. הצי הרומאי ריסק את הצי הפוני העדיף לו[^12], ובהסכם השלום נאלצה קרתגו לוותר על הצי שלה בשלמותו. אלא שלקרתגו הייתה היכולת להתאושש מהתבוסה הזו - ובכך השלום שנחתם כשל לחלוטין. הקרתגים חיפשו את ההזדמנות הראשונה לנקום את תבוסתם. הרומאים כשלו בתפקידם לאכוף את השלום, והיו שרויים ביוהרת מנצחים - וכך אפשרו לקרתגו לעלות בשנית.
|
||
|
||
בשנת 238, העימות החוזר בין קרתגו לרומא היה בלתי נמנע. מלבד עת התמודדותם עם פלישה גאלית באיטליה, הרומאים יכלו לרסק את האימפריה הפונית בספרד ברגע שבחרו לעשות את המאמץ הזה. לרומאים היו כמה אפשריות למנוע את המלחמה. הרומאים היו בעלי ברית של סאגנתום, בפאתי האימפריה הפונית בספרד - אך לא היו מחויבים כלפיהם, ובכך חשפו עצמם לפלישה פונית לאיטליה. הם יכלו להקריב אותם לקרתגו, ולעצור אותם שם. הרומאים יכלו גם להכיל את הקרתגים בהצבת צבא מצפון להם, מה שקרוב לוודאי היה מרתיע את הקרתגים. אלא שהרומאים בחרו במדיניות ביניים לא יעילה - הם סירבו לשלם מחיר כלשהו כדי לשמר את השלום. בכך שילמה רומא במלחמה ארוכה - עד 202 - עקובה מדם והרסנית.
|
||
|
||
[^10]: ניכרת כאן העובדה שהמנצחים כותבים את ההיסטוריה - הרומים מכנים את כל המלחמות על שם היריב (*המלחמה הסמניטית*, *המלחמה היהודית*...)
|
||
[^11]: הפונים מעולם לא ראו דבר כזה, והבינו את תכליתו מאוחר מדי.
|
||
[^12]: הרומאים אף ניסרו את החרטומים של הספינות הפוניות ותלו אותם על בניין הסנאט.
|
||
|
||
## המלחמה הפונית השנייה
|
||
|
||
הצבא הפוני היה צבא שכיר ומקצועי - מגוון רחב של יחידות ממקומות ועמים שונים. לעומתם, הצבא הרומי נותר צבא האזרחים היחיד לאגן הים התיכון - אך יכלו לצבא הפוני המקצועי בזכות קבלתם את עול המשמעת הצבאית הנוקשה. לפי פוליביוס, מספר האזרחים הרומים שיכלו לשרת בצבא בפרוץ המלחמה הפונית השנייה היה מעל 700,000 - מספר אסטרונומי אז וגם היום. בעוד שמספר זה קרוב לוודאי מוגזם, הוא ממחיש אמת היסטורית - כוח האדם האדיר של הרומים[^13]. לעומתם, הצבאות השכירים והמאומנים היטב של קרתגו לא יכלו להרשות לעצמם אבידות כבדות - ולפיכך נלחמו רק כשישנה אפשרות ברורה לניצחון. הקרתגים לא ניסו להסב אבדות רבות ככל אפשר, להדוף או להחזיק איזורים מסוימים - אלא להוביל לכניעה של היריב (ובכך לנסות לגייס את חייליו המובסים - נכס יקר). במלחמה הפונית הראשונה, צבאות פונים ורומים ניצבו לעיתים זה מול זה חודשים, עד שהאספקה נגמרה - לשכירים הפונים לא היה לאן לחזור.
|
||
|
||
המלחמה הפונית השנייה אילצה את המפקדים הרומיים לשנע צבאות אדירים מאי פעם. בכדי להתמודד עם זאת, מפקדים רומים איחדו את הפיקוד והתחלפו ביניהם - מה שהוביל לתנועה לא סדירה של הצבא. חרף חסרונות אלה, הצבאות הרומים היו עיקשים בצורה יוצאת דופן - וסירבו להיכנע בתנאים שהיו מכניעים כל צבא אחר[^14]. מהקרבות המפורסמים ביותר בהיסטוריה הוא קרב קאנאי (203), הממחיש את ההבדלים בין הרומאים ליריבים שלהם. בקרב זה מול צבאותיו של חניבעל, הצבא הרומי היה גדול פי שניים מזה של חניבעל, אך התנהל בצורה טקטית לקויה - הרומאים כמעט שאינם יכלו לנוע ולהילחם בצורה הטקטית המקובלת. לעומתם עמד מצביא מהמוכשרים בהיסטוריה, ושונא אדיר של רומא. בקאנאי נטבחו 50,000 לגיונרים ביממה אחת - וכל זאת חרף חשיבותו האסטרטגית הנמוכה.
|
||
|
||
חניבעל נוכח בקרב זה ובקרבות באיטליה שהצבא מולו הוא עומד מצויד טוב יותר, ממושמע יותר ועיקש יותר, וגרוע יותר - ניתן לשכפול. חרף האבדות האיומות בקנאי, משפחותיהם של הנרצחים התגייסו - בתמיכה ציבורית ובאופן חוקתי - להילחם שוב בחניבעל. הצבאות ששרדו את חניבעל וגברו על הפונים נלחמו מאוחר יותר בהליניסטים - שרומא לא שכחה את תמיכתם בקרתגו - והיוו את הכוחות המנוסים ביותר של הרפובליקה הרומית אי פעם. האבידות הכבדות מול חניבעל הובילו גם לבחירתם של לוחמים מנוסים לסנאט - מה שהוריד את גילו הממוצע *וגם* הסבו לו ניסיון צבאי עשיר יותר. כך נרקם קשר הדוק בין החברה לצבא - אלו שנותנים את הפקודה לצאת למלחמה יודעים היטב מול מה הם עומדים.
|
||
|
||
בעוד שהיה מתורבות ומנוסה, הצבא הרומי לחם בפראות - בקרב קינוסקפאלאי נגד המוקדונים, למשל, נושאי החניתות המוקדים עמדו עם חניתותיהם ניצבות לקרקע - אות כניעה מקובל - אך הלגיונרים המשיכו לטבוח בהם. רק לאחר שזכה להסבר של המנהג, המפקד הרומי הצליח בקושי רב לעצור את הטבח. הרומאים נלחמו בכדי לטבוח ביריב - ולמנוע כל אפשרות שילחמו נגדם שוב. הרומאים הפכו את המלחמה למבצע בירוקרטי מורכב, מה שהעניק ללגיונות תשתית מעולה - דרכים הרומיות, אספקה רציפה, בתי חולים ופנסיות - תשתית ששרדה חצי מילניום, לאורך הרפובליקה הרומית.
|
||
|
||
הרומאים פיתחו תרבות צבאית ייחודית לחלוטין. חניבעל, למשל, לאחר שהביס את הרומאים בסדרה מהממת של ניצחונות, ניסה לפתוח במסע ומתן לשלום עם הרומאים - ולהפתעתו, הרומאים סירבו בכל מחיר. גם המוקדונים ספגו סירובים דומים. העמדה הרומאית נותרה זהה בכל מצב - כניעה מוחלטת של היריב בלא קשר למצב הצבאי של היריב. בשביל הרומאים, כל מלחמה הייתה מלחמת חיים ומוות, עם שתי אפשרויות בלבד - או שהיריב יפסיק להוות איום (בכך שייהפך לבעל ברית, או שינוטרל פוליטית), או שרומא תיחרב. החרבת רומא היא תרחיש שלא עלה על דעתם של יריבי רומא ההליניסטים ובכלל, שנלחמו עבור יעדים מוגדרים - לעומת הרומאים, שנלחמו כדי למחות את קרתגו מעל פני האדמה. מוקדון חולקה ב168, וקרתגו נחרבה לחלוטין ב146 - ברגע שהראו סימנים של עצמאות מחודשת ובכך איום חדש על הרומאים.
|
||
|
||
|
||
מסע הכיבושים המטאורי של רומא האט עם מותו של אוגוסטוס, שהגיע עד האוקיינוס האטלנטי. בסופו של מסע זה, רומא כבר היוותה אימפריה אדירה - אלא שהיסטוריונים רבים טענו שזו תוצאה של אוסף של מלחמות הגנה, ולא תוצאה של אימפריאליזם. פרשנות זו הייתה מקובלת עד תחילת המאה ה20, כאשר אומות אירופיות עדיין שלטו ברוב העולם, והרעיון של שליטה בעם אחר נתפסה כדבר חיובי יחסית[^15]. הפרשנות המודרנית פחות סלחנית - וטוענת שהחברה הרומאית הייתה מכוונת למלחמות חורמה תוקפניות, המושפעת מהתרבות הצבאית החזקה באליטה הרומאית, שבה הרפתקות צבאיות שיוו מעמד ויוקרה. קונסולים רומים, למשל, התמנו לשנה - ושאפו לשוות לעצמם מעמד ויוקרה בתקופה זו; המלחמה הייתה אמצעי מצוין לשם כך. המלחמות הונעו גם מתאווה לביזה, ולעבדים - שהכלכלה הרומית נהפכה תלויה בהם יותר ויותר[^16].
|
||
|
||
אלא שיש מקום לסייג מפרשנות זו: יותר משרצו להילחם בעצמם, האריסטוקרטים הרומים רצו בעיקר למנוע נצחונות של היריב - דבר שמנע לעיתים תכופות מלחמות. ככלל, הרפובליקה הרומית ניהלה גם תקופות שקטות יותר, ובמשך רוב קיומה לא נלחמה יותר משאר עמי האיזור. יתרה מכך, רומא אינה ששה לספח טריטוריות מחוץ לרומא - משום שהדבר כרוך במאמץ רב ובמתן זכויות ליושבי האיזור המסופח.
|
||
|
||
המאפיין העיקרי של הרפובליקה הרומית, חרף הימנעותה השיטתית מריכוז כוח רב בידם של מעטים, היה הביטחון האדיר שחשו הסנאטורים - שבעיניהם אינם נפלו מאף מלך[^17][^18].
|
||
|
||
[^13]: כוח אדם זה אפשר להם להדוף את חניבעל, להתמודד עם מרידות וגם להכריע את הפונים, בזכות האבדות האדירות שיכלו לספוג.
|
||
[^14]: המשמעת הרומית הנוקשה מנעה מהרומאים לברוח, ועונשים כללו הגליה לזירות קרב אחרות.
|
||
[^15]: דוגמה נהדרת לצורה שבה פרשנות היסטורית מושפעת מאירועים עכשווים.
|
||
[^16]: המלחמות היו כה נפוצות בספרד למשל, שהסנאט הרומי חוקק חוק הקובע מהי כמות ההרוגים של צבא האויב (5,000) שמצדיק מצעד ניצחון ברומא, ששיווה לגנרל מעמד ויוקרה.
|
||
[^17]: באותה התקופה, רוב העמים נשלטו על ידי מלכים - הרומאים היו חריגים בנוף.
|
||
[^18]: כשאנטיוכוס הרביעי פלש למצרים, בעלת בריתה של רומא, למשל, הרומאים לא שלחו צבא להגן עליה - אלא צוות של שגרירים. הללו חיכו למלך בחוף, וכשזה הושיט את ידו לשגריר הרומי - קיבל מיד לוח עם אולטימטום הדורש לסגת מיד ממצרים. כשאנטיוכוס ההמום השיב שעליו להתייעץ, השגריר הרומי צייר סביבו מעגל - וקבע מיד שאנטיוכוס יישאר בו עד שהרומאים יקבלו תשובה. אנטיוכוס קיבל את האולטימטום ללא תנאי.
|
||
|
||
## התפתחותו של צבא מקצועי ברומא
|
||
החצי השני של המאה ה2 לפנה"ס היה תקופה צבאית גרועה לרומאים, שספגו אבידות רבים בספרד, במוקדון ומול קרתגו. בתחילת התקופה הזו, הצבא הרומי היה בלתי מאומן ובלתי מנוסה, וספג אוסף של מפלות - אך גבר על יריביו. לחימה זו מאופיינת בהיותה אכזרית בהרבה[^19], ומוצלחת הרבה פחות מזו שקדמה לה. התבנית הזו - של מפלה קשה, אבידות אדירות וניצחון תוך מאמץ רב - אפיינה את הלוחמה הרומית בעת הזו. תקופה זו לוותה לעיתים בהיסטריה, עד כדי הקרבת בני אדם (לא רומאים) בפורום ברומא. דור הלוחמים בתקופה הזו איבד את הניסיון שצבר קודמו מול חניבעל, ולקה במעין שאננות.
|
||
|
||
הלחץ מצפון ומדרום לאימפריה הפעילו על הצבא הרומי לחצים שלא היה ערוך להתמודד עמם, והציב את רומא בדילמה - הפסקת התפשטות נוספת או שינוי ארגוני בלגיונות הרפובליקנים. ריבוי החזיתות - בדרום, במערב ובמזרח - מנעו מהלגיונרים לחזור הביתה, ודרש מהם כישורים רבים מעבר ללוחמה (ביצורים, שיטור, שמירה...). הרומאים נזקקו כעת לצבא סביב השנה, וחילות מצב בפרובינקיות הרחוקות - וכעת, האידיאל הרומי של חקלאי לוחם לפי הצורך נהפך קשה יותר ויותר ליישום. מספר האזרחים הרומים בעלי רכוש, עובדי אדמה ומקימי משפחות שבכוחם לשרת בצבא הלך ויירד. העושר האדיר שזרם לאיטליה הגיע לאליטות העשירות ממילא, שהשקיעו את ההון בנחלות אדירות (*לאטיפונדיות*) ברחבי האימפריה - שאינם נוכחים בהן. נחלות אלו מעובדות על ידי המוני עבדים, ונוהלו על ידי סוכנים - כל אלו יצרו דינאמיקות חברתיות, צבאיות וכלכליות שליליות. נחלות אלו פגעו באיזורי הכפר של האימפריה - משם גויסו הלגיונרים.
|
||
|
||
|
||
> העשירים קיבלו חזקה על רוב האדמות... ככל שעבר הזמן התחזק בטחונם שלעולם לא ינושלו מרכושם, והם ניכסו לעצמם אדמות שכנות ואת חלקות האדמה של שכניהם העניים, גם באמצעות שכנוע, גם באמצעות כוח, וכך רכשו שטחים עצומים, והעסיקו עבדים כעובדי אדמה וכרועים, שמא המעלים החופשיים יגויסו לצבא. במקביל לכך, הבעלות על עבדים הכניסה להם רווחים עצומים, כי העבדים, שהיו פטורים משירות צבאי, התרבו במהירות. בדרך זאת כמה אנשים רבי-כוח נהפכו לעשירים מופלגים, ואוכלוסיית העבדים גדלה בכל רחבי הארץ, בעוד שהאוכלוסיה באיטליה התמעטה ונחלשה, סובלת מעוני, מיסים ושירות צבאי.
|
||
> אפיאנוס, *מלחמות האזרחים* (*Bella civilia*)
|
||
|
||
|
||
כוחו של הלגיונר מעולם לא היה אדיר כמו תחתיו של הגנרל הרומי [גאיוס מאריוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Gaius_Marius) (157-86). מאריוס מונה למפקד הלגיונות באפריקה לאור דרישה ציבורית ברומא, שנדרשה מכורח הכשלונות שספגה למנות גנרלים טובים יותר. גאיוס חימש את חייליו מקופת המדינה, והפסיק את התניית הרכוש בעושר כלכלי קודם - ובכך הפר את הקשר בין מעמד כלכלי לשירות הצבאי[^20]. כעת, כל אדם בריא בגופו יכול לשרת בצבא, מה שהגדיל את כוח האדם הזמין לצבא הרומאי. מריוס ביצע שינוים מרחיקי לקחת בשינויים של הלגיון, שיחידתו העיקרית הייתה כעת ה*קוהורטים* (cohort), מעין תת-לגיונות זעירים. הלגיון של גאיוס היה מורכב מ10 יחידות בלבד (לעומת 30 במבנה הקודם), שכל יחידה מצוידת ומאומנת טוב יותר מאלו שקדמו לה במבנה הקודם. מבנה זה הקל על הפיקוד. גאיוס שינה גם את הניסים (הדגלים שמסמנים הלגיונות) - בכך שהחליף את הסמלים החקלאיים הישנים (שור, דוב וכו') בסמל אחד בלבד - הנשר הרומי המפורסם.
|
||
|
||
בכך שהעז לחולל שינויים אלו, קבע גאיוס תקדים מסוכן - הצבא המקצועי שעזר לייסד יכול ביתר קלות לשנות את נאמנותו. החיילים נאמנים כעת לגנרל, יותר מאשר למדינה - בתור מי שמספק להם ציוד, מזון ומשכורת. החיילים הרומים השכירים לא חזרו בנקל לעבד את אדמותיהם; המשותף להם כעת, יותר מחייהם האזרחיים, הוא העיסוק שלהם כחיילים - והרצון לכסף, תהילה והרפתקה. רבים מהחיילים הממלאים את הלגיונות הם עניים, ואינם ששים לחזור לחיים של עוני. יתרה מכך, הסנאט מסרב לדאוג להם, מתוך התחושה המיושנת שהחייל הוא אזרח רומי עצמאי, שאחראי לעצמו - כשם שהיה עם הלגיונרים בעלי הרכוש.
|
||
|
||
> המלצה: סיפורו של [קינקינקוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Lucius_Quinctius_Cincinnatus)
|
||
{.is-success}
|
||
|
||
גאיוס התמנה לקונסול *חמש פעמים* ברציפות - הפרה בוטה של המערכת הפוליטית הרומית, שהייתה בנויה בדיוק בכדי למנוע מוקד כח כזה. ההמשכיות הפיקודית, בעוד שהיטיבה עם הצבא, הסבה לגאיוס הון עתק, ורומם את מעמדו מעבר לסנאטור הממוצע. כעת נוצרת מעין אליטת-על, והתחרות ביניהם קשה מאי פעם. הסנאטורים הללו מבקשים להתמנות כמפקדי לגיונות כאילו זו זכותם המולדת. אחד ממתחריו של גאיוס היה [לוקיוס קורנליוס סולה](https://en.wikipedia.org/wiki/Sulla) (138-78), ובין השניים התפתחה יריבות מרה. מריוס וקורנליוס מדכאים יחדיו את בנות בריתה המורדות של רומא בתוך איטליה בהצלחה רבה, שמייחסת לשניהם יוקרה ושולחת את לגיונתיהם לקצוות האימפריה.
|
||
|
||
קורנליוס, שצבאו נאמן לו אישית, זוכה לכבוד המפוקפק להיות הראשון שלגיונותיו עולים על רומא. אירוע זה יחזור עוד פעמים רבות, כשהמפורסמת בהם היא עלייתו לשלטון של יוליוס קיסר. החיילים הרומים, מתוקף נאמנותם הישירה למפקידהם, מוכנים להילחם ברומאים אחרים כמו כל יריב אחר - זהותם היא הלגיון, ולא רומא האזרחית.
|
||
|
||
> המלצה: *Caesar must die* של האחים טביאני (Taviani), שהסריטו את המחזה *יוליוס קיסר* של שייקספיר כפי ששיחקו אותו אסירים איטלקים.
|
||
> וגם: (Fiorille)
|
||
{.is-success}
|
||
|
||
הצבא הרומי המקצועי היה מעורב עמוקות בפוליטיקה, דבר שייתן את אותותיו במאות הבאות.
|
||
העושר שנובע מההצלחות הצבאיות של לגיונות פרטיים אלו זורם לידיהם של המפקדים, שמנצלים אותו לבנות צבאות גדולים, נאמנים וחזקים יותר - על חשבון רווחת הלגיונרים ורווחת הציבור. ככל שאלו מוכנים לחתור תחת שיירי הסמכות הציבורית ברומא, הצלחתם הפוליטית גדלה.
|
||
|
||
בתחילת המאה ראשונה לפני הספינה, מכונת המלחמה הרומית הייתה בשיאה - ורמסה כל כוח צבאי אחר לאגן הים התיכון. במסעות הכיבוש שלהם, הלגיונות משמידים מאות אלפי בני אדם, וכעת פונים נגד רומא עצמה - וחוצים את הטיבר[^21].
|
||
שיאה של מגמה זו הוא רצח יוליוס קיסר (44), מה שמתחיל מלחמת דמים על ירושתו הפוליטית. בסופה, עולה לשלטון [אוגוסטוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Augustus), הקיסר הראשון בהיסטוריה של רומא[^22]. אוגוסטוס, הנחשב מהפוליטיקאים המתוחכמים בהיסטוריה, משאיר את המוסדות הרפובלקנים הרומיים מתפקדים, אך מרוקנים מתוכן. בזאת נפלה הרפובליקה הרומית, ועולה האימפריה הרומית הטוטאליטרית.
|
||
|
||
> המלצה: ספרו של ג'ון וויליאמס על אוגוסטוס, מעין רומן אודותיו במכתבים.
|
||
{.is-success}
|
||
|
||
|
||
[^19]: הרומאים היו אכזריים עד כדי טבח לא רק בבני אדם, אלא אפילו בכלבים - בין שהרגו אותם ובין שהטילו בהם מומים.
|
||
[^20]: מכאן מגיע המונח *פרולטריון* (מעמד הפועלים, בעלי צאצאים ותו לא)
|
||
[^21]: הטיבר הוא נהר יחסית עלוב; חצייתו היא בעיקר סמלית (מעבר לקו הזה, לא יעבור אף לגיון).
|
||
[^22]: אך אינו קורא לעצמו כך, אלא *הראשון בין שווים*, לאור הטאבו הרצחני ברומא כנגד שלטון יחיד - הכרזתו כמלך שקולה להתאבדות.
|
||
|
||
## מרפובליקה לאימפריה
|
||
משאביה האדירים של הרפובליקה הרומית היו בשיאם בשלטונו של אוגוסטוס, שהצביא למעלה מחצי מיליון חיילים מסקוטלנד ועד סוריה - מצב שנמשך למעלה מ200 שנה. החיילים האלו כולם התלבשו, צעדו ולחמו באופן דומה - הפגנת עוצמה יוצאת דופן. אלא שההתייצבות הזאת ריככה את הלגיונות, בעיקר במזרח, מכוח תוקפני ולוחם לכוח משטר עצום ויקר[^23]. בהיעדר גוף אסטרטגי רשמי, הקיסרים נהפכו בעלי חזון צבאי, ששאפו לקיים המיספרה רומית אדירה, שבתוכה הציוויליזציה הרומית - שבה אנשים ינהגו, יתלבשו, ויהיו כרומאים. אסטרטגיה זו נזנחה בהדרגה לטובת אסטרטגיה הגנתית (defence in depth). למרות הבעיות הרבות של רומא - המעורבות הפוליטית, השחיתות, ההתרככות וכו' - הרומאים מצליחים לשמר את מסורתם הצבאית הנוקשה למעלה מ500 שנה - הישג אדיר בכל קנה מידה.
|
||
|
||
> המלצה: *The Rise and Fall of Great Powers*
|
||
{.is-success}
|
||
|
||
אלא שתקופת השלום הזו שהחלה עם אוגוסטוס - ה*Pax Romana* - מגיעה לקיצה. עמים גרמניים ממרכז אירופה מתחילים ללחוץ על גבולותיה של רומא, מסיבות לא ברורות. משום שהתפשטותה של רומא מפסיקה, מקורות העושר החדשים נעלמים; העושר הכלכלי המוגבל משמש למאבקים אינסופיים, שמהווים נטל הולך וגובר על כוח אדם מוגבל. המיסוי עולה, האוכלוסיה מצטמצמת ורומא מתחילה לגייס עמים זרים ואף ברברים ללגיונות - שמאבדים מה'רומאיות' שלהם.
|
||
|
||
[^23]: באנטיוכיה, למשל, התלוננו שהלגיונרים מבלים את זמנם בתיאטרון, בבילויים, ובטיפוח עצמי, מבלי להתאמן או לטפל בסוסים.
|
||
|
||
# האם אנו אלימים מטבענו, או שוחרי שלום?
|
||
ב*לוויתן*, טוען הפילוסוף האנגלי תומס הובס שטבע האדם תוקפני ואלים, והסדר החברתי והפוליטי הוא זה שמרסן אותנו. לעומתו, הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו טוען בדיוק ההיפך - שהאדם מטבעו עדין ושוחר שלום, ואותו הסדר החברתי הוא זה שמוביל אותו לתוקפנות.
|
||
|
||
האנתרופולוגית מרגרט מיד סברה שאילו תחקור חברה מבודדת, בלתי טכנולוגית באי בתולי, ממצאיה ייתאמו את השקפתו של רוסו - וב1925 נסעה לסמואה, באוקיינוס השקט, במשימה זו. עם חזרתה כתבה את *התבגרות בסמואה* - אותו תיארה כשליו ושקט, מקום שבו אף אחד 'לא משחק בסכום גבוה ולא משלם מחיר כבד'.
|
||
|
||
התצפיות האלו מעידות כי האלימות אינה טבעו של האדם, וזוהי החברה שדוחפת אותנו לעבר האלימות, כמגפה מדבקת. הצוייליזציה האדירה של יוון ושל רומא מצטיירת כעת כזו שדחפה אותם למלחמה בלתי פוסקת.
|
||
|
||
בנפילתה של צרפת ב1940, כתבה מיד כי *המלחמה היא רק המצאה* - ועוד המצאה עלובה, שתפנה את מקומה להמצאה טובה יותר.
|
||
|
||
מיד נחשבה כחוקרת החברתית המובילה בזמנה, במידה רבה בזכות מסקנתה שטבע האדם רודף שלום.
|
||
|
||
מי שהושפע ממחקריה של מיד הוא האנתרופולוג נפוליאון צ'אגנון, שנסע ליער הגשם בין ברזיל לונצואלה - שחקר את שבט [היאנומאמו](https://en.wikipedia.org/wiki/Yanomami). בעוד שציפה למצוא שבט פרימיטיבי של בני אדם שוחרי שלום, ליאנומאמי היו רעיונות אחרים - היאנומאמי קיבלו אותו בקשתות מתוחות, כשמנחיריהם נוזל ריר ירוק כהה. היאנומאמי, מתברר, זה עתה לקחו סם הזיה, לאחר עימות שבו נחטפו תשע מנשות השבט והוחזרו חמישה בקרב אלות אלים.
|
||
|
||
צ'אגנון העז להישאר, ואף חזר לבקר כעשרים פעמים נוספות - וגילה שהיאנומאמי אינם עונים לתיאוריה של מיד. היאנומאמי, תיאר, מכים את נשותיהם, ונוקמים בגברים יריבים כדבר שבשגרה. רבע מהגברים בשבט מתים בנסיבות אלימות, וכל שני גברים מתוך חמישה השתתפו ברצח בימי חייהם!
|
||
|
||
מסקנתו הקודרת ביותר היא שאלימות זו השתלמה ליאנומאמי - גברים שהרגו אחרים זכו לפי שלושה ילדים לעומת גברים אחרים.
|
||
|
||
האנתרופולוגים לא אהבו כלל את מסקנותיו של צ'אגנון, שאף הואשם בשיתוף פעולה עם הברזילאים בכדי להסיג את השבט מאדמותיהם.
|
||
|
||
ככל שהתגברו ההתקפות על צ'אגנון, זכה גם המודל של מיד לביקורת הולכת וגוברת. האנתרופולוג הניו-זילנדי דרק פרימן חקר גם הוא את סמואה, וטען שמרגרט מיד כלל לא הבינה את מה שראתה בסמואה. מיומניה הסיק שמיד כמעט ואינה דברה סמואית, הטעתה אותם לגבי זהותה, שהתה בסמואה רק חודשים ספורים, ובמהלכם התגוררה בנפרד מהסמואים, אצל רוקח אמריקני. לאור סגנון החיים הקולוניאליסטי שלה, פרימן טען שמיד פספסה את שיעור מקרי המוות הגבוה מסמואה, הגבוה בהרבה מארצות הברית למשל[^24].
|
||
|
||
אישה מקומית סיפרה עשרות שנים מאוחר יותר שהסמואים ראו במיד מעין דמות מגוחכת, שהמקומיים שיקרו לה והטעו אותה, משום שהיא הביכה אותם (ספרה של מיד טרוד מאוד ביחסי מין). ספרה של מיד מצטייר כעת כשקריהן של נערות צעירות כפי שאלו נמסרו לאנתרופולוגית.
|
||
|
||
החברה האנתרופולוגית האמריקנית גינתה את מחקריו של פרימן. נגד האנתרופולוגיה הוטחו האשמות חריפות - שהאנתרופולוגיה אינה אלא ביטוי אומנותי מסוים, דרך יפה לכתוב ספרים ולא מדע של ממש.
|
||
|
||
אלא שמחקרים אנתרופולוגים רבים מאז הפריכו האשמות אלו, ומעלה מסקנה קודרת - בחברות קטנות, שיעורי האלימות מזעזעים בכל קנה מידה. אפילו כשמכניסים לשקלול את מלחמות העולם, שבהן מתו 100-200 מיליון איש (2% מאוכלוסיות חברות אלה), נתון זה מחוויר לעומת 10-20% (!) מהאוכלוסיה הנופלים קורבן לאלימות הנמצאים בחברות קטנות.
|
||
|
||
נתון זה נעלם מעיניי האנתרופולוגים מהסיבה הפשוטה שאין באפשרותם לשהות בקרב השבט מספיק זמן כדי לראות זאת - משום שחברות אלו קטנות כל כך, הרציחות מתפזרות לאורך שנים. הדורות הראשונים של האנתרופולוגים (שנות ה50-60) הונע במידה רבה ממניעים אידיאולוגים דוגמת אלו של מיד, ולכן נותרו עיוורים לאלימות גם כשזו התחוללה מול עיניהם[^25].
|
||
|
||
שיטות מדעיות חדשות עזרו לפזר את מסך העשן הזה. מקרים דוגמת המומייה Otzi, ומחקרים בCrow's creek וב[Sacred Ridge](https://en.wikipedia.org/wiki/Sacred_Ridge#Conclusions) בארה"ב גילו בשיטות מתקדמות אלימות מזעזעת, כזו שהאנתרופולוגיה לא יכלה להתכחש לה. [Otzi](https://en.wikipedia.org/wiki/%C3%96tzi), שסברו תחילה שמת בסופת שלגים, הותקף בשני מקרים שונים באלימות יוצאת דופן, ודימם במהירות למוות; במקרים בארה"ב, אמריקנים ילידים טבחו זה בזה באכזריות שלא הייתה מפתיעה את הרומים.
|
||
|
||
> לשוד, טבח וביזה הם נותנים את השם השקרי אימפריה. הם יוצרים שממה, וקוראים לזה שלום
|
||
> Auferre trucidare rapere falsis nominibus impreium, atque ubi solitudinem faciunt, pacem appellant.
|
||
> טקיטוס, אגריקולה, א30
|
||
|
||
כך תיאר ההיסטוריון טקיטוס את הכיבוש האימפריאלי הרומי. אלא שלעיתים תכופות, המצב הכלכלי, המסחר, ותחושת הביטחון והיציבות של האוכלוסיות הכבושות משתפרת.
|
||
|
||
נדמה שההיסטוריה גוזרת עלינו שתי אפשריות אכזריות: חברות קטנות שגומזות אלו את אלו באכזריות, למול סדר חברתי יציב ומדכא - שנרכש במחיר גבוה בדם ובכסף[^26].
|
||
|
||
|
||
[^24]: נתון מרשים במיוחד - האלימות השתוללה בארצות הברית בתקופה זו
|
||
[^25]: כדוגמה, כשהתגלו ביצורים פרה-היסטוריים רבים התגלו באירופה באותה התקופה, למשל, אנתרופולוגים התעקשו לפרש אותם כמרכזי פולחן\תרבות כאלו או אחרים, גם כשהארכיאולוגיה הצביעה בבירור על היותם ביצורים צבאיים.
|
||
[^26]: אנתרופולוגים מודרניים מתקשים למצוא ולו חברה מסודרת שהוקמה בלא לשלם מחיר זה.
|
||
|
||
|
||
# המלחמה בימי הביניים
|
||
באלף השנים של ימי הביניים, המערב התחלק פוליטית הרחק מעבר לגבולות הברורים של העת העתיקה.
|
||
|
||
החל מסוף המאה הרביעית ועד להופעת הנשק החם בתחילת המאה ה14, העקרונות הצבאיים המרכזיים נותרו זהים. חוסר השינוי הזה משקף את הדומיננטיות של התשתית הצבאית הרומית.
|
||
|
||
לאחר ההתפוררות ההדרגתית של החצי המערבי של האימפריה הרומית, לאף כוח פוליטי לא הייתה התשתית, הרצון או היכולת להרוס את התשתית הצבאית הרומית. האסטרטגיה-רבתי (Grand-strategy) של האימפריה הרומית המאוחרת התבססה על שליטה במרכזים עירוניים ובממסד הדתי - שיטה הנקראת הגנה לעומק. כל יישוב כזה הכיל כוח צבאי נייד, שבכוחו היה לאיים על כוח פולש. לפיכך, האיכות והמיקום של הביצורים הרומיים הפכה את היישובים המבוצרים האלו לקשים מאוד לכיבוש. כיבוש דרש צבאות אדירים, מכונות מצור ואספקה ממושכת. כדוגמה, אטילה ההוני[^27] שפלש לאיטליה ב451 לספירה, במשך חודשים רבים, אטילה התיש את עצמם וכילו את משאביהם בניסיונות כושלים לכבוש את הערים. באורלאנס (צרפת של היום), הגנרל הרומי הכה בו לבסוף עם חיל המצב מקומי, הבריח את ההונים וזינב בהם. למרות שמעולם לא הגיעה תגבורת רומית, אטילה לא כבש ולו מטר אחד.
|
||
|
||
ימי הביניים ירשו את האסטרטגיה הזו, ולוחמת ימי הביניים היא בעיקרה לוחמת מצור. עם התפוררותה של האימפריה הרומית (ששני חצאיה מנו מעל ל600,000 חיילים!), צבאות אדירים נהפכו ללא מעשיים, והלוחמה נשארה במידה רבה מקומית. האימפריה של קארל הגדול היה הראשון מאז הרומים שמסוגל להרים צבא גדול - כ150,000 חיילים (לעיתים נדירות) - אלא שזו התפוררה במהירות (הסכם ורדן, 843) וחולקה בין יורשיו של קארל לשלוש ממלכות[^28], ששוב לא יכלו להרים צבאות בהיקף זה.
|
||
|
||
בניגוד לתפיסה הרומנטית הרווחת של אבירים רכובים על סוסים[^29], לוחמים פיאודליים חופשיים הנלחמים בקרבות הלם מלאי גבורה, רוב הלוחמה הייתה של חיילים רגליים (יחס של 1:5 או 1:6 במקרה הטוב). בהרבה מהקרבות החשובים, הפרשים יורדים מהסוסים ונלחמים רגלית. התקפות הסתערות דרמטיות היו נדירות, וכמעט תמיד נכשלו - ולא קשה להבין למה.
|
||
|
||
את הפרשים ניתן היה לנטרל בפיזור כדורי ברזל, קוצים וכידונים, ואמצעים רבים אחרים. לכן העדיפו שליטי ימי הביניים להשקיע בביצורים - חומות ומגדלים ובהמשך גם ארטילריה - וכל אלו אוישו בחיילים רגליים. לאור זאת, קרבות ערוכים היו נדירים למדי, והיו בשולי לוחמת ימי הביניים.
|
||
|
||
במאות 12-14, לצד המגן היה יתרון אדיר על הצד התוקף - כיבוש אומה של ממש דרך משאבים אדירים שלא היו לרשותו של אף כוח פוליטי. האופי הפוליטי שמתפתח הוא שיקוף ישיר של מגבלות אלו.
|
||
|
||
מלחמת מאה השנים[^30] בין צרפת לאנגליה, בשלהי ימי הביניים, החלה ב1337 (ויש האומרים כבר ב1330) ונגמרה ב1453. המלחמה החלה עם פלישתו של המלך אדווארד השלישי לשרבורג. אדווארד מנסה למשוך את הצרפתית לקרב הכרעה (קרב Crecy), מדרום לCalais, שמאפשר לאנגלים לתפוס עמדה הגנתית. הכוח העיקרי של האנגלים בקרב זה הוא קשתים - החמושים בקשתות ארוכות[^31]. הפרשים מגיעים על הסוסים שלהם, אך יורדים מהם לקראת הקרב, ומשחקים תפקיד של חיל רגלים כבד. לעומתם, הצרפתים מנו בעיקר פרשים, והשתמשו בקשת צלב (Crossbow).
|
||
|
||
הקשתים האנגלים טובחים בצרפתים, באמצעות מכשולים ששוברים את הדהירה הצרפתית ומטר אדיר של חצים בכל הסתערות. בכל פעם שגל צרפתי נשבר, הקשתים האנגלים מסתערים על הצרפתים הפצועים והורגים אותם. מטרתם של האנגלים אינה בהכרח לטבוח בצרפתים, אלא לקחת אותם בשבי ולדרוש כופר - אך לא כך התרחש בפועל לעיתים תכופות. אבירים אנגלים רבים אף מחו על שפיכת דם אצולה צרפתי, וביקש לקחת אותם בשבי כפי שקוד האבירות דורש. אלא שאדווארד פוקד עליהם לא לקחת שבויים - ציד השבויים, השמירה, הטיפול בהם והשינוע דרשו משאבים שאין לאנגלים.
|
||
|
||
בשורות הצרפתים נלחם מלך בוהמיה - שהיה עיוור - כה חזק היה קוד האבירות.
|
||
|
||
|
||
[^27]: להונים יצא שם נורא ואכזרי של כובשים איומים המבצעים מעשי אלימות בלי סיבה טובה.
|
||
[^28]: שורשי החלוקה המודרנית בין גרמניה לצרפת.
|
||
[^29]: האבירים על הסוסים היו קיימים, ושיחקו תפקיד של מעין טנק בשדה הקרב של ימי הביניים, אבל חשיבותם רחוקה מזו שמתוארת בתרבות היומיומית.
|
||
[^30]: מונח בעייתי - מדובר למעשה באוסף של מלחמות קטנות יותר.
|
||
[^31]: באורך 1.80 מ', השימוש בקשתות ארוכות היה מאתגר במיוחד ודרש אימון רב. קשת מיומן יכל לירות חצים רבים במהירות ולטווח של מאות מטרים.
|
||
|
||
## קוד האבירות
|
||
|
||
בקרב זה ניתן לעמוד על הפער בין אותו קוד אבירות ללוחמה בפועל - שהייתה אכזרית בהרבה בימי הביניים התיכונים והמאוחרים. בניגוד לאופי הפנטסטי שנוהגים להשוות לה, האבירות נועדה בעיקר לשמר את מעמדה ויוקרתה של האצולה.
|
||
|
||
> המלצה: *סתיו ימי הביניים* של יוהאן האוזינחה (huizinga)
|
||
{.success}
|
||
|
||
האבירות הינה, על קצה המזלג, חוקה (קוד) להתנהלות נאותה במהלך לחימה - כלפי מלכים, יריבים, אזרחים ואבירים אחרים. קוד האבירות היה מאוד בינלאומי - אבירים חצו גבולות להוכיח את גבורתם, להילחם בטורנירים ולצבור מעמד - אבל ליבו הפועם היה בצפון מערב אירופה בכלל ובצרפת בפרט. ראשיתה של האבירות הוא באיזור המאה ה12, אז נקבע בקרב האצולה שהבן הבכור לכל משפחה הוא זה שיורש את נחלותיה - לעומת החלוקה השווה שהייתה נהוגה עד אז[^32]. סידור זה מכונה *פרימוגניטורה*. הבנים האחרים נאלצים כעת לחפש את מזלם - בכנסייה, בצבא, או בטורנירים כדי להרוויח את לחמם. במאות 12-13, אלו בדיוק האנשים שניצבים בחוד החנית של האלימות הפיאודלית[^33].
|
||
|
||
מילת הליבה של האבירות היא *cheval* (סוס), ממנה נגזרת המילה אביר - *chevalier*, והאבירות - *chevalerie*. הספרות האבירית עוסקת, בראש ובראשונה, באלימות גברית, ונוגעת גם בדת ובאמונה. בלב התפיסה הזו ניצבים ערכים צבאיים של גבורה, תעוזה, וכבוד. קוד זה עלול להיראות לעיניים מודרנית כבלתי-רציונלי לחלוטין[^34].
|
||
|
||
> אביר הוא אדם שנבחר לרכוב על סוסים כדי לעשות צדק, להגן ולשמור על המלך ועל עמו של המלך, כדי שהמלך יכול לשלוט כך שנתיניו יוכלו לאהוב ולדעת את האל.
|
||
> Ramon llull, Llibre qui es de l'orde de cavalleria
|
||
|
||
אלא שבניגוד לתיאור הפרחוני והאידיאליסטי הזה, המציאות שאיתה התמודדו הלוחמים בעת הזו הייתה אכזרית ומרושעת. התקופה התאפיינה ב***chevauche*** - פשיטה רכובה על איזור מסוים. זוהי שיטה רחבת היקף שמושטטת על ביזה, זריעת הרס וחורבן, אונס ורצחף לעיתים תכופות כדי לכפות מלחמות על היריבים. פשיטות אלו היו דבר שבשגרה בכלל ובמלחמת מאה השנים בפרט. פשיטות אלו אינן עיסוקן של יחידות קטנות ומבודדות, אלא של צבאות שלמים שמחריבים כל שנקרה בדרכם. צבאו של אדווארד השחור מלך אנגליה, למשל, התפרס על פני 1,000 קילומטרים בצרפת, והרסו רצועה בעומק 46 קילומטרים, כלומר - הצבא חירב 46,000 קילומטרים. צבאות אלו כלכלו את עצמם מאותן ביזות, וכך גם אפשרו התקדמות כה רחבה וגם מנעו אספקה מצבאות האויב: כל אספקה שלא יכלו לקחת, שרפו. בעת הזו, החיילים רואים בביזה זו אמצעי עיקרי להתפרנס, ואף להתעשר. נמצאו מתקופות אלו אפילו הסכמים פרטניים בין חיילים לשימוש בשלל ('אם ניקח בשבי אציל, נתחלק בשלל ככה וככה...'). כך עולה המניע העיקרי של הלוחמה בימי הביניים: התאווה לתגמול חומרי, ולא כבוד או בושה. בצבאות לחמו אף שכירי חרב שנלחמו רק לפי הסכמים שמעניקים להם שלל. מטרתה של הלוחמה הזו, לעיתים תכופות, אינה להרוג את האויבים, אלא לקחת שבויים בנפש - כדי לדרוש עבורם כופר.
|
||
|
||
לא רק השלל הניע את הביזה הזו: ההרס שזרעה הלוחמה שימש כהרתעה אדירה כנגד האויב, ואף בשבירת האמון בשליט בארצו - מלך שלא מסוגל להגן על נתיניו מאבד את תוקפו כשליט מיד. לא רק מלכים יריבים ניצלו חולשה זו: לעיתים, אפילו אדונים פיאודליים שכנים תקפו את איכריו של יריבם בכדי לשלול ממנו את בסיסו הכלכלי והשלטוני. ה*chevauche* שיחקו תפקיד גם כמלחמות התשה, שהיו יעילות בהשגת הכרעה.
|
||
|
||
כאמור, ההגנה שיחקה תפקיד מכריע בימי הביניים: האויב יכול להתבצר בעריו מאחורי חומות, ומלבד הטלת מצורים ארוכים, יקרים ולרוב כושלים - אין לצד התוקף הרבה מה לעשות. אלא שה*chevauchee* הייתה אמצעי יעיל להכריח את האויב לצאת מהמבצרים. תקיפת אזרחים והצתת השדות שלהם הייתה אמצעי יעיל מאין כמותו בגרירת האויב לקרב בתנאים מיטיבים.
|
||
|
||
> מלחמה בלי אש היא כמו נקניקייה בלי חרדל
|
||
> המלך הנרי ה5
|
||
|
||
> בימים אלה כל המלחמות מכוונות נגד העמלים העניים ונגד הרכוש והמטלטלין שלהם. אני לא קורא לזה מלחמה, כי נראה לי שזה שוד וגזל. הלוחמה אינה נעשית בהתאם לכללי האבירות הראויה לשמה או המנהגים העתיקים של לוחמים אצילים אשר הגנו על הצדק, על האלמנה, היתום והעני.
|
||
> Honore Bouvet
|
||
|
||
|
||
המציאות המתקבלת היא רשעה במיוחד: של אצילים שהאתוס שלהם, האידיאל, הוא מלחמה; של חסרי ישע שנכתשים תחת צבאות האצילים, מבלי לדעת - או להיות טרודים - במלחמה שלשמה באו; ולבסוף, של אכזריות אינסופית מונעת תאווה.
|
||
|
||
[^32]: כל עוד הנחלות התחלקו שווה בשווה, נחלותיו של כל דור הלכו וקטנו - עד שבמהרה הנחלות קטנות מכדי לקיים את בעליהן. כתוצאה מכך, רבים מהבנים הולכים לחיים נזירים בכדי לכלכל את עצמם - כרטיס לכיוון אחד.
|
||
[^33]: אז וגם היום, גילאים אלו - 15-24 - אחראים לרובה המוחץ של האלימות.
|
||
[^34]: בספר של האוזינחה מסופר על מקרה במלחמת מאה השנים שהצבא האנגלי מתקדם בצרפת לעבר נקודה מסוימת, בטוחה יחסית, בה הוא מתכנן לחנות בלילה. אלא שהצבא מפספס וממשיך רחוק מדי, לתוך טריטוריה מסוכנת. במקום לסגת ולא לסכן את הצבא, האבירים ממשיכים - משום שאין בקוד האבירות אפשרות לסגת.
|
||
|
||
|
||
## מלחמת מאה השנים - סופם של ימי הביניים.
|
||
מלחמה זו, מהחשובות בהיסטוריה, מתחילה בימי הביניים, סביב תביעה לכתר בין מלכים, ומסתיימת כמלחמה בין כמעט-מדינות, עם מגנונים מנהליים וצבאיים שמתחילים להזכיר מדינות מודרניות.
|
||
|
||
מלחמה זו חסרת תקדים: בעוד שהחלה כמלחמה פיאודלית כרוב המלחמות בעת הזו, רוב המלחמות ההן מאופיינות בהיותן קצרות מאוד: נתינים פיאודליים נלחמו לזמן קצוב. מלחמה זו מתחילה כך גם כן, אך מתדרדרת במהרה לשורה של מלחמות, התנגשויות גדולות עם מעט מאוד הפוגה ביניהן. מלחמה זו דורשת משאבים אדירים, שמלכי צרפת ואנגליה מגלים מהר מאוד שאין ביכולתם לממן. בניגוד לנורמה בימי הביניים, לפיה המלך מממן את המלחמה מכיסו[^35], המלכים נאלצו לפנות למקורות אחרים. להמחשה, הכנסותיה של אנגליה בשנת 1294 עמדה על 27,000 לירות סטרלינג, אך בשנים 1294-1298 המלחמה עלתה כ750,000 לירות סטרלינג! יתרה מכך, בניגוד למדינות מודרניות, למלך אין כוח שיטור או אכיפה שיכול ללכת ולגבות מיסים. הדרך היחידה לממן מחירים כאלה היא לפנות לעזרת הנתינים. ניכר כאן תנאי מפתח להתפתחות שלטון חופשי: תלות של השלטון באזרחים.
|
||
|
||
במקרה הזה, הנתינים מסרבים לדרישתו של המלך - שני מפקדיו הבכירים של הצבא מייצגים את האוכלוסייה במסמך היסטורי מרהיב, שבו מאשימים אותו ברישוש האוכלוסייה. כאן מתחיל הפרלמנט האנגלי: על מנת לקבל כסף מהנתינים, אלו דורשים ממנו כעת לתת משהו בחזרה: כעת, הנתינים הם אלו שקובעים אם המלחמה מוצדקת, כמה כסף המלחמה תקבל, ומה החובות של המלך לנתינים כתוצאה מכך. כך נולד מנגנון גביית המיסים המודרני - בהסכמה שכזו אחרי משא ומתן קשוח.
|
||
|
||
[^35]: היו גם מקורות אחרים, כמו לקיחת מלך בשבי או השאת בת אצולה, אבל לא הכנסות קבועות.
|
||
|
||
# המלחמה ברנסאנס
|
||
תקופת הרנסאנס מאופיינת בחזרה למקורות העתיקים - ובמיוחד לרומא - כמודל לחיקוי באומנויות, בממשל וכמובן בלוחמה. בבסיס חזרה זו היא התפיסה השמרנית, הרווחת עד המאות ה18-19.
|
||
|
||
בעולם הלוחמה, התהליך הזה אופיין בחזרה מאסיבית לצבאות מבוססים חייל רגלים[^36], בהשראת הליגיונות הרומים והלוחמים של אלכסנדר מוקדון. דוגמא מיוחדת היא שושלת הרוזנים Nassau בהולנד (אצילים לבית Orange), שהנהיגו אותה במאה ה16 בעיצומו של מאבק מול ספרד. בסוף דצמבר 1594, אחד מהם - Wilhelm Lodewijak - שואב השראה מהרומים. וילהלם מעמיד את הרובאים שלו בשורה בחזית, ובהשראת הליגיונות הרומאים יוצר סבב ירי (רוטציה) בקרב הרובאים - שורה אחת יורה[^37], ובזמן שהיא טוענת אחרת מתקדמת ויורה שוב, וכך נוצר רצף ירי.
|
||
|
||
הרעיון הזה מתפתח לאסטרטגיה צבאית של ממש, שמעניקה להולנדים יתרון משמעותי על הספרדים - הצבא הטוב באירופה באותה התקופה. חלק ניכר מההצלחה נובע מדימיון מקרי בין אופי הלחימה של הלוחמים במאות ה15-16 לזה של העת העתיקה. יכולתם של חילות הרגלים העתיקים ללחום במגוון רחב של הרכבים תחת משמעת נוקשה קסמה לאנשי הרנסאנס. למעשה, חיל הרגלים המוצלח ביותר באותה התקופה - השוויצרים[^38] - לחמו אף הם בחניתות ארוכות כמו הפאלאנקסים.
|
||
|
||
השוויצרים, בזכות הדימיון הזה, יכולים אף לצ'ארלס דה טאמריין, דוכס בורגונדי - מהאיזורים הכלכליים המפותחים באותה העת באירופה. לרשות בורגונדי עמדו משאבים כלכליים אדירים, אך אלו לא עמדו מול השוויצרים - ושארלס נהרג. מותו של שארלס הוא אירוע מכונן בהיסטוריה של אירופה - אחריו נשארה רק בתו, 'הרווקה הנחשקת מאירופה', שנישאת למקסימיליאן האפסבורג - וכעת האימפריה הרומית הקדושה שולטת בבורגונדי. מנגד, המלחמה השוויצרית מאפשרת להם להתנתק מהאימפריה הגרמנית, ומבטיחה את עצמאותם. הצלחה זו הפכה את המודל השוויצרי למודל הצבאי המקובל בכל מערב אירופה.
|
||
|
||
שוויץ של אז הייתה ענייה למדי, והצלחתה המרהיבה בשדה הקרב עוררה גלים בכל אירופה - שבה רבים החלו לחשוב עליהם כרומאים החדשים[^39].
|
||
ההצלחה השוויצרית מעוררת די מהר חיקויים - דוגמת ה*Landsknechte* הגרמנים, והצבא הספרדי באיטליה. תהליכים אלו באים בד בבד עם אימוץ הולך וגובר של הנשק החם, שהופך לחלק מהמערך הצבאי המקובל.
|
||
|
||
אבק השריפה נוצר לראשונה בסין, כבר במאה ה12 - הייצוג הראשון של תותח אבק שריפה הוא מ1128[^40]. לאירופה אבק השריפה הגיע במאה ה14, ורק ב1430 בערך אבק השריפה נהפך ליעיל מספיק כדי לבקע חומות. כדוגמא להשפעתה של אבק השריפה, ב1449, מלך צרפת צר על הונפלור - שעמדה במצור קודם שישה חודשים - עם 17 תותחים, והכריע אותה לאחר שבועיים בלבד. התותחים האלו אינם חפים מבעיות - הם חמים מאוד, מסורבלים, ואיטיים. ובכל זאת, בלוחמת המצור של ימי הביניים, לאבק השריפה ולתותחים הייתה השפעה מכרעת: הצבאות המגנים מחויבים כעת לצאת ולפגוש את היריב בשדה הקרב, בכדי למנוע מהצבאות הפולשים להגיע עם הארטילריה לערים המבוצרות. מסוף המאה ה15 - הפלישה הצרפתית לאיטליה ב1494 - ולמשך כמה עשורים, לפתע מתנהלים קרבות רגליים רבים בשדות אירופה.
|
||
|
||
בתורם, הצבאות המגינים מתחילים להציב ארטילריה בביצורים שלהם - פרויקט הנדסי מורכב[^41]. אחד המוחות הגדולים מאחורי הפרויקטים האלו הוא האיטלקי ליאון בטיסטה אלברטי - שמציע להתחיל לתכנן ביצורים בצורת כוכב או מצולעים זוויתיים, על יסודות זוויתיים ומשוננים ולא מרובעים, שמאפשרים שדות ירי צולבים. במרכז איטליה מתחילות להיבנות מצודות במבנים כאלו, במרחק שווה אלו מאלו. החומות נהפכות לנמוכות ועבות. שיטת הביצורים הזו מכונה באיטליה *alla moderna*, ובשאר אירופה *trace italienne*. עם התפשטותה של שיטה זו, קרבות הרגליים מפנים את מקומם לעוד עידן של לוחמת מצור.
|
||
|
||
בניית הביצורים האלו היא אתגר הנדסי וכלכלי אדיר. בותיקן, למשל, תכננו להקים 16 מצודות סביב רומא - והפסיקו בבנייה לאחר השלמתה של המצודה הראשונה. באירופה מתרחשת כעת מעין סלקציה כלכלית - כוחות קטנים יותר לא מצליחים להתמודד עם המשאבים הכלכליים של אומות דוגמת צרפת, שבכוחן לבצר את גבולותיהן. אירופה מתאחה מבערך 500 יחידות מדיניות לכמה עשרות בודדות. הטלת מצור על עיר מבוצרת כזו[^42] נהפכת לפרויקט מורכב ביותר - אתגר הנדסי ופיננסי אדיר. נגמרו הימים של כיבושים כוללים כמו מלחמת מאה השנים: כל מצור נמשך חודשים ואף שנים.
|
||
|
||
התבנית הזו של הלוחמה נמשכה עד למאה ה18, והשפעותיה רבות: הוצאות הלוחמה קפצו בכמה מונים (הוצאותיה של ספרד, למשל, עלו פי חמישה), מהפכות צבאיות התארכו בהרבה, והקרבות התמשכו. ההתייקרות הזו שיחקה תפקיד עיקרי באינפלציה ההולכת וגדלה באירופה בתקופה זו. נטל המיסים ההולך וגובר הביא עמו מהפכות פוליטיות ומרידות חסרות תקדים - דוגמת נישואי האפסבורג לדוכסות בורגונדי, שהציתה את נסיקתם עד סוף מלחמת העולם הראשונה. צרפת מוצאת את עצמה מוקפת בטריטוריות האפסבורגיות, ונלחמת בהם בחמש חזיתות שונות.
|
||
|
||
שילוב מהפכת אבק השריפה, האינפלציה וההגמוניה ההאפסבורגית מזניק את הוצאת הלחימה לגבהים חדשים. היכן שהמאבקים בימי הביניים מקומיים באופיים, המאבקים השושלתיים ברנסאנס גולשים ליותר ויותר מקומות ונהפכים לסינרגיים יותר, וכוללניים יותר. הלחימה משפיעה על חלקים הולכים וגדלים בחברה, הכורעת תחת נטל המיסים. בין המאות ה15-17, ישנן רק שנים בודדות של שלום - זוהי תקופת הלוחמה האכזרית ביותר בהיסטוריה האירופאית. צבאות של מאות בודדות הולכים וצומחים לצבאות של מאות אלפים, רגליים בעיקרם.
|
||
|
||
שינויים אלו מכונים **המהפכה הצבאית של העת החדשה המוקדמת** - מונח מוכר אך שנוי במחלוקת שטבע ההיסטוריון Geoffrey Parker. מהפכה זו שיחקה תפקיד מכריע בהתפשטותה של אירופה מעבר לים, והצלחתה מול עמים זרים.
|
||
|
||
[^36]: חשוב לזכור שהאנשים בבסיס התפיסה הזו היו מצביאים מלומדים, שבחנו את העבר ברצינות.
|
||
[^37]: לנשק חם בתקופה הזו הייתה טעינה ממושכת.
|
||
[^38]: לשוויצרים היה קוד לוחמים נוקשה ביותר; נסיגה מהקלות ביותר דינה הוצאה להורג במקום. תיאורים מהתקופה מתארים מערכים שצעדו ימים שלמים, יחפים ובמחסור לאספקה, ומסתערים מול ארטילריה של היריב.
|
||
[^39]: בשוויץ התפתחה כלכלת סחר בשכירי חרב כתוצאה, ומסורת צבאית חזקה הנמשכת עד היום.
|
||
[^40]: ובניגוד לדעה הרווחת, הסינים לא השתמשו באבק שריפה רק לזיקוקי דינור - אלא גם לשימושים צבאיים.
|
||
[^41]: החומות צריכות כעת להתמודד עם ההדף של התותחים, ולספוג פגיעה של ארטילריה עוינת.
|
||
[^42]: החומות מביאות עמן גם חפירות ותעלות, שבהן מרתחשים לעיתים קרבות פנים מול פנים.
|
||
|
||
## מלחמת שלושים השנים שלום וסטפאליה
|
||
|
||
הסכסוכים בתקופה הזו הלכו ולבשו גוון אידיאולוגי - דתי, מה שהקשה על פתרונם ההגיוני - בניגוד לסכסוכי טריטוריה וכלכלה, סכסוכים דתיים לא ניתנים למשא ומתן. הדוגמא הבולטת ביותר היא [מלחמת שלושים השנים](https://en.wikipedia.org/wiki/Thirty_Years%27_War) (1618-1648) - שבה האבדות באוכלוסיה אדירות (~30% מאוכלוסיית גרמניה, למשל, נמחקת!). המלחמה כל כך מקיפה, וכל כך אכזרית, שמנהיגים ואנשי ציבור החלו לחוש גועל של ממש מהאלימות החריגה והמתמשכת, שאיימה על קיומה של אירופה.
|
||
|
||
המיאוס האדיר מהמלחמה הוביל ל[שלום וסטפליה](https://en.wikipedia.org/wiki/Peace_of_Westphalia), שאחראי במידה רבה על הסדר המדיני המודרני, המבוסס על ריבונות מדינית. ההסכם נחתם ב1648 בחבל וסטפליה בגרמניה - בערים Osnabruck וMunster. בOsnabruck הפרוטסטנטית התכנסו הנציגים הפרוטסטנטים, ובMunster הנציגים הקתוליים - ובסך הכל התכנסו 194 שליטים אירופאים בשני המקומות האלו. זו הייתה ועידת השלום הארוכה והאדירה ביותר עד לאותה הנקודה. בעוד שהאפיפיור עודד את קיומו של הכנס, הוא סלד מההסכם שנחתם לבסוף - ונוצר קרע בין העולם הפוליטי לעולם הדתי. הרעיון ההדרגתי של מערכת מדינית בינלאומית החל להתפתח, כנגד התפיסה של הנצרות המאוחדת הגדולה שהייתה מקובלת בימי הביניים. המערכת הפוליטית נהיית לראשונה באופן גלוי רב-קוטבית.
|
||
|
||
בועידה עולים רעיונות מהפכניים למדי - הדוכס הצרפתי סולי (Sully), למשל, הציע קווי מתאר לאירופה מאוחדת המורכבת מ15 מדינות שוות, שבראשן *מועצת אירופה*. בעוד שתוכניות אוטופיות כאלו לא קרמו עור וגידים, נוכחותן מצביעה על השינוי המתחולל: הרעיון של מלוכה כוללנית מוצג לראשונה לא רק כלא רצוי או לא מצוי, אלא ממש כאיום מסוכן על השלום ועל החירות.
|
||
|
||
ההסכם לא מתעסק בעיקרו בסכסוכים ותביעות קצרי טווח - אלא שואף לבנות מסגרת לעתיד, שתמנע סכסוכים נוספים - לראשונה להסכמים מסוג זה. התפיסה הזו ניכרת גם בסיבות לפרוץ המלחמה - הצרפתים, למשל, שנמנעו תחילה מכניסה ישירה למלחמה, הצהירו מלחמה בכוונה 'להגן על החירות של האירופאים' מפני המונרכיה הכוללנית של ההאפסבורגים הספרדים. כעת נשאלה השאלה - איזה מין הסכם שלום יספק את הצרפתים?
|
||
|
||
כאן נכנס לתפקיד העיקרון האיטלקי מן המאה ה16 של מאזן כוחות - המצב שבו לכל הצדדים יש די כוח למנוע הגמוניה. לשם כך נדרשה החלשה של הכוח החזק ביותר - ההאפסבורגים. גזילת טריטוריה אינה ערובה מספקת; לכן, כאן לראשונה, נדרשו ההאפסבורגים[^44] לשינוי חוקתי שיימנע מהם לצאת למלחמה תוקפנית בעתיד[^43].
|
||
|
||
> חשוב לסייג: שלום וסטפליה הוא *לא* נקודת המוצא של הסכמי הריבונות המודרניים. הוא צעד גדול בכיוון הזה, אך לא מייסד ממש את השיטה הבינלאומית כפי שאנחנו מכירים. נהפוכו: ההסכם במהותו *פוגע* בריבונות מדינית (שליטים זרים מתערבים בחוקה של אומה עצמאית!).
|
||
{.is-warning}
|
||
|
||
הצרפתים והשוודים הצליחו לחזק את אלף-ומשהו הטריטוריות מול הקיסר ההאפסבורגי - מהלך שרבים מהגרמנים הסכימו איתו[^45].
|
||
|
||
> ius belli et pacis
|
||
|
||
יעילותו של שלום וסטפליה בטווח הארוך, כמו כל שלום מהותי, שנויה במחלוקת - הוא יצר גם דינאמיקות שליליות קשות[^46] (סביב אלזס-לוריין, למשל). השלום סימן גם את סופן של מלחמות הדת - במהלכן מדינות זרות מתערבות בסכסוכים דתים פנימיים. שלום וסטפליה היה יעיל בפירוק ה'פצצה הדתית' - אפילו דמויות דתיות קמות לאחריו ואומרות במפורש שענייני המדינה נפרדים מענייני הדת.
|
||
|
||
[^43]: בעוד שעד לאותה הנקודה הסכמת הגוף השולט הייתה סביב המימון (כלומר, הקיסר יכול לצאת למלחמה בלי עזרת השליטים תחתיו), השינוי הנדרש יימנע ממנו לצאת למלחמה באופן מוחלט. לרעיון הזה יש השפעה מודרנית מובהקת - גם הנשיא האמריקני, למשל, לא יכול לצאת למלחמה בלא אישור הקונגרס.
|
||
[^44]: ההסכם חל על האפסבורגים *כקיסרי גרמניה* - הם עדיין יכולים לצאת למלחמה כדוכסים אוסטריים, או מלכי בוהמייה, וכו'. המלחמה הנמנעת מהם היא מלחמת כל-בכל אימפריאלית - *Reichskreig*.
|
||
[^45]: חוסר האיזון בין הקיסר לנשלטיו הוא בעיה אנדמית לקיסרים הגרמנים, עוד לפני ההאפסבורגים. האיזון נסוב סביב השאלה - האם, כאשר קיסר גרמני מכריז על מלחמה אימפריאלית, האם הוא יוצא על מנת להיטיב עם *כל הגרמנים*, או עם *בית המלוכה שלו* (שלא בהכרח מוגבל לגרמניה)?
|
||
[^46]: ב1940, למשל, בMunster נערכה תערוכה על שלום וסטפליה - שם קוטלג כ'ניצחונה הגדול ביותר של צרפת ובושתה הגדולה ביותר של גרמניה'.
|
||
|
||
|
||
# מלחמה במאה ה18-19
|
||
ב1763, סוף מלחמת שבע השנים, המושבות בצפון אמריקה עדיין אנגליות. בצדו השני של האוקיינוס, צרפת נשלטת בידי אריסטוקרטיה עתיקה. אלא שבתקופה זו גל של מהפכות שוטף את שתי היבשות, באמריקה ובאירופה.
|
||
|
||
בעקבות המהפכה הצרפתית (1789), הצבא המלכותי הצרפתי[^47] מתפורר - וצרפת נדרשת לצבא חדש, שונה בתכלית מקודמו. ההתנדבות לא מספיקה למלא את הדרישות העצומות של צרפת, וב1793 הממשלה המהפכנית מצהירה על גיוס כללי - **levée en masse** - דבר חדש לחלוטין.
|
||
|
||
> צעירים יצאו לקרב, נשואים ייצרו נש ועיבירו אספקה. נשים תכנה אוהלים, מדים, ותשרתנה בבתי חולים. ילדים יאספו שיירים וגרוטאות. זקנים יובאו לכיכרות כדי להפיח אומץ בלוחמים ויטיפו לשנאת למלכים ולאחדות הרפובליקה
|
||
|
||
הצבא המהפכני *עצום* - למעלה ממיליון חיילים - אך אינו מאומן וסופג שרשרת של מפלות עד קרב *ורמי* כנגד הפרוסים (משם הקריאה המפורסמת *vive la nation* - תחי האומה). בקרב זה שורדת המהפכה את התוקפנות הפרוסית, ששואפת לחסלה. בניצחון הצרפתי לקח חלק גם קצין ארטילריה מוכשר בצורה יוצאת דופן - נפוליאון. במרוצת הזמן הצבא סובל מהזנחה ובשחיתות, ומתכווץ ל400,000 חיילים. המרמור ההולך וגובר נהפך לכלי כנגד השלטון - שבו משתמש נפוליאון לתפיסת השלטון. לבסוף, שאפתנות אסטרטגית מופרזת, עוינות הולכת וגוברת של האוכלוסייה הנכבשת, שיפורים צבאיים של האויבים והתנגדותה המתמשכת של בריטניה מכריעות את נפוליאון.
|
||
|
||
נפוליאון עט על אירופה כולה בלי תוכנית מוקדמת, והתדרדר למלחמת גרילה קשה בספרד, שהקיזה את דמה של צרפת. אירופה לא הייתה כלכלית למלחמה ממושכת. עד כמה שהמלחמה בספרד הייתה אכזרית, הפלישה לרוסיה אכזרית פי כמה. נפוליאון פלש לרוסיה עם 600,000 חיילים, והרוסים הבינו שיכולת העמידה שלהם טמונה בהחלפת המרחב בזמן - הרוסים נסוגו במרחבים האדירים והצרפתים דהרו אחריהם. האבדות שהוסבו לצרפתים אדירות - רק כ100,000 חיילים צרפתים הגיעו למוסקבה, אותה שרפו הרוסים קודם לכן.
|
||
|
||
לבסוף נסוג הצבא הנפוליאני, בלי אספקה, בשיא החורף הרוסי. רק 30,000 חיילים שבו לצרפת.
|
||
|
||
האבידות בספרד, ברוסיה, למידתם של האויבים וחוסר מוכנותו של נפוליאון לצמצם את יעדיו האסטרטגיים המיטו כישלון על צרפת.
|
||
|
||
נפוליאון אמנם הרוויח מהמעבר ממאבקים שושלתיים למאבקים מדיניים (כמו המהפכה האמריקנית והצרפתית), שבהן האזרחים נקראו לדגל בעד האומה - אלא שאינו לקח בחשבון את התנגדותם של העמים שכבש. אותם העמים הונעו כעת משנאה לאומנית עזה לצרפתים, שהניעו אותם לשינויים טקטיים וארגוניים בחיקוי של נפוליאון. בפרוסיה, למשל, הקצינים עברו לגיוס על פי כישרון ולא על פי אצולה כבעבר, והוקמו שם האקדמיות הצבאיות הטובות באירופה.
|
||
|
||
עם כל זאת, המטרה הצבאית של אויביו של נפוליאון עברה מקרבות הכרעה להשמדה מוחלטת של הכוח הצבאי הצרפתי - ממלחמה אסטרטגית למלחמת כל בכל אכזרית יותר.
|
||
|
||
אויביו של נפוליאון התאחדו בניהם מכוח המשטמה נגדו - בלייפציג ב1813 למשל, לחם כוח של 340,000 חיילים שוודים, רוסיים, פרוסיים ואוסטריים בכוח הצרפתי והביס אותו. לבסוף, יריביו של נפוליאון עלו על פריז, ונפוליאון גורש לאלבה. מלחמות החורמה של נפוליאון גבו את חייהם של 25% מהצרפתים בגיל גיוס.
|
||
|
||
מצידו השני של המטבע, הבריטים הביסו את הצרפתים והשיגו עליונות ימית שאפשרה להם להפוך לענק הסחר העולמי ולהשתלט על הודו. בריטניה צוברת עושר עצום, ומפתחת מנגנון פיננסי יעיל מאין כמותו שמאפשרת שלהם יעילות לוגיסטית עליונה בשדה הקרב - זאת לעומת השיטה של נפוליאון שנסבה סביב ביזה, עם כל השנאה הנובעת מכך. בריטניה מבססת את יכולתה לצאת למלחמה על אשראי ומסחר.
|
||
|
||
|
||
> המגמה ברורה: המעצמות בכל עת הן אלו בעלות הלוגיסטיקה והסחר העליונים - תחילה הולנד, אחר כך בריטניה ולבסוף ארצות הברית. אלו האומות שמנצחות מלחמות.
|
||
{.is-success}
|
||
|
||
הבריטים מעבירים את המלחמה לצרפתים - צמאונו הבלתי-רווה של נפוליאון לא אפשר להם לחיות איתו בשקט - ובסופו של דבר הוא מובס. הסכם השלום של וינה ב1815 שם קץ ל25 שנות מלחמה, וביקש לרסן את הרגשות הלאומיים שעלו מצרפת. חרף עליונתם הכלכלית, הבריטים לא ביקשו הגמוניה אירופאית - רק שימור של מאזן הכוחות. גבולות צרפת הושבו ושושלת בורבון חזרה לכתר. בגרמניה וברוסיה, לעומת זאת, לא ניתן היה להחזיר את השעון לאחור: הללו פיתחו שאיפות חדשות. למרות זאת, הסכם וינה השתית שלום שלא נראה כמותו באירופה. אירופה לאחר נפוליאון הפכה את הנתינים לאזרחים, מעורבים במנגנון הפוליטי, וכעת המלחמות אינן הרפתקאות מרוחקות של נסיך כזה או אחר אלא מאבק לאומני אישי של עמים חמושים.
|
||
|
||
|
||
בהסכם, קיבלו הרוסים את רוב פולין, והפרוסים קיבלו טריטוריות במערב לריין. החלפת השטחים הפולנים בגרמניים איפשרה לפרוסים אחידות אתנית גדולה יותר, והעניקה להם שליטה בעמק ה*Ruhr* במערב, שיתגלו בו בהמשך מחצבים שיהפכו אותו למרכז התעשייתי השני בחשיבותו במהפכה התעשייתית. כעת, תחת הנהגת פרוסיה, מתחוללות מלחמות לאיחוד גרמניה, שנהנו מהצלחה מרובה בסדרה של מלחמות קודם לכן בזכות המדינאות המבריקה שלהם, ההתמקצעות המוצלחת שלהם אחרי המאבק בנפוליאון, והשתכללותם המוצלחת במהפכה התעשייתית - תחילה ברמה דומה לבריטניה, ואז ברמה גבוהה אף יותר.
|
||
|
||
הפרוסים מרשתים את כל גרמניה ברכבות ומתעשות את הצבא שלהן, בניצוחו של הלמוט וון מולטקה[^48], אשר קובע כי חשיבותן תעלה במהרה על ביצורים.
|
||
|
||
בשנות ה60 של המאה ה19, פרוסיה נכנסת לקיפאון חוקתי, בעקבות דרישתו של הקיסר לגיוס חובה באורך 3 שנים שהרייכסטאג מסרב לממן. הקיסר בייאושו פונה לקצין מן האסכולה הישנה - אוטו וון ביסמארק[^49], פוליטקאי מדרגה ראשונה. ביסמארק מבין היטב כי על פרוסיה לשחות עם הזרם או לטבוע, ואת המערכת הבינלאומית באירופה והמתחים בין האומות. כאשר המלך הדני מת בלא יורש, הפרוסים מנצלים את ההזדמנות להשתלט על שתי דוכסויות גרמניות בצפון - והודפים מיד את הדנים במלחמה. הדבר מוביל למתחים בין אוסטריה לפרוסיה, ולפריצת מלחמה ב1866. האוסטרים אינם מבינים את עוצמתם החדשה של הפרוסים, והללו הודפים אותם בקלות.
|
||
|
||
כעת הדרך לוינה פתוחה, ונפילתו של השלטון ההאפסבורגי נראה קרוב מתמיד - אלא שביסמארק משכנע את הקיסר לעצור את ההתקדמות לוינה ולפתוח במסע ומתן עם האוסטרים, מתוך ההבנה שקריסת האוסטרים תסייע לצרפתים ולרוסים. ביסמארק ביקש לקבע את המדינות הגרמניות תחת השפעתם של הפרוסים - ולא בשליטתם: פרוסיה לא תיקח שטח ותציע לאוסטרים הסכם שלום נדיב. הגנרלים הפרוסים, בתחושת האופוריה אחרי הנצחונות הגדולים, ראו במדינאות הזו גזל של רווחי המלחמה, אבל המדינאות של ביסמארק משאירה את הצרפתים מחוץ למפה. הצרפתים מתערבים במצב, וכמו האוסטרים לא מבינים את העוצמה הפרוסית החדשה.
|
||
|
||
צרפת מכריזה מלחמה על פרוסיה, והפרוסים מקפיצים לגבול 400,000 חיילים במהירות בזק, מתואמים חתת המטה הכללי ובעלי ניסיון מהמלחמות הקודמות - לעומת 200,000 צרפתים בלתי מתואמים. המלחמה נשארת שקולה - הצרפתים אפילו מתקרבים לניצחון בשלב מסוים - אך מהלכים צרפתים מטופשים מנחיתים עליהם תבוסה מול הפרוסים. בסופו של דבר, אחרי גיוס כללי, מצור על פריז ואיום מהפכה פוליטית, צרפת נכנעת לפרוסים.
|
||
|
||
הסכם השלום שנחתם מוביל להשלכות מצערות במאה ה20: העברת חבל אלזס-לורן לידי הפרוסים, ויצירת הרושם אצל שאר המדינאים שמלחמות מודרניות, כמו המלחמות הפרוסיות, יהיו מלחמות בזק דלות כאב[^50]. ההשלכה המסוכנת ביותר של ההסכם הוא האמונה העולה של הגרמנים ביכולתם הצבאית, למרות שעיקר הניצחון נבע מהמדינאות המבריקה של ביסמארק ולא מעליונות טכנולוגית או צבאית. הנטל האדיר של התהילה הצבאית שזכו לה באולם המראות של ורסאי הוא גורם מכריע בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, יחד עם שחרור הרסן של ביסמארק - המוסדות הפוליטיים מאבדים את השליטה על המוסדות הצבאיים בגרמניה.
|
||
|
||
איחוד גרמניה על ידי ביסמארק יוצר סדר עולמי חדש שמאפשר לגרמניה החדשה לשגשג בשלום. כה חזק היה השקט שלממשיכי דרכו של ביסמארק, אחרי שפוטר ב1890, לקח כרבע מאה למחוק את ההישגים שלו, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
|
||
|
||
איחוד גרמניה הוא ביטוי בולט ל*דילמת הביטחון* - הדינאמיקה בין התעצמות מספקת להגן על המדינה, אך לא גדולה מספיק כדי לאיים על האויבים ולזרוע את זרעי המלחמה הבאה. מעטים המדינאים שהיו ערים לדינאמיקה הזו - פריקלס, אוגוסטוס, וביסמארק. אלו המדינאים שעצרו את ההתשפטות וההישגים למען השלום. ביסמארק הוא הבולט מבין השלושה - בעוד שאוגוסטוס ופריקלס קיבלו את החלטותיהם אחרי הישגים, ביסמארק עצר את התתשפטות הגרמנית בשיא כוחה. ביסמארק מונע מגרמניה גם התפשטות קולוניאלית מסיבה זו.
|
||
|
||
ביסמארק מייצב את השלום ב'ברית שלושת הקיסרים': קיסר גרמניה, קיסר אוסטרו-הונגריה וקיסר רוסיה. ההסכם משחק על המתח בין אוסטריה לרוסיה סביב הבלקן[^51], מתח אותו ביסמארק מצליח לייצב. הלב של הדיפלומטיה הביסמארקית הוא שמירת השלום באירופהף גם אם מתוך מניעיה האנוכיים של גרמניה.
|
||
|
||
> אסור להחמיץ את החשיבות של להיות אחד משלושה על לוח השחמט האירופי. זוהי המטרה הבלתי נמנעת של כל הקבינטים, ושל הקבינט שלי במיוחד. אף אחד לא רוצה להיות מיעוט. כל הפוליטיקה מצטמצמת לנוסחה זו: לנסות להיות אחת משלוש, כל עוד העולם נשלט על ידי מאזן בלתי יציב של חמש מעצמות גדולות.
|
||
|
||
ב1888 מוכתר הקיסר החדש, וילהלם השני, שלא מסתמך על ביסמארק כמו סבו, וילהלם הראשון. הפער בין יכולתיו של הקיסר החדש להערכתו העצמית המוגזמת הוא ההסבר היחיד להתנהגותה של גרמניה מאותה נקודה והלאה. וילהלם מקנא בבריטניה ומנסה להפוך לכוח ימי - ובכך גורר אותה לתחרות עם בריטניה. וילהלם מפטר את ביסמארק המבוגר והעקשן ב1890, ובכך הושלכה הצידה אסטרטגיית השלום. הסכמיו של ביסמארק בוטלו במהרה.
|
||
|
||
שאר האירופאים מזהים מיד את ההשפעה של פיטורי ביסמארק, ומבינים שעומדת להתרחש ביבשת תפנית.
|
||
|
||
|
||
|
||
[^47]: מקורותיהם של החיילים והקצינים מסוים מאוד: הקצינים הם בני אצולה, והחיילים מגויסים בעיקר מאזורים נאמנים יותר למלך. לעיתים הגיוס מתרחש בכוח - העניים מגויסים בכפייה.
|
||
[^48]: מולטקה התעשר באופן אישי מהמהלך, והשקיע את הונו במניות של חברת רכבות
|
||
[^49]: שלא זכה להצלחה יתרה בצבא, ועסק בעיקר בשתייה וברדיפת נשים
|
||
[^50]: המדינאים מתעלמים ממלחמת האזרחים המתחוללת באמריקה - מלחמה מתועשת ארוכת שנים וקשה
|
||
[^51]: מהמתח הזה התפוצצה לבסוף מלחמת העולם הראשונה |