5.4 KiB
title, description, published, date, tags, editor, dateCreated
| title | description | published | date | tags | editor | dateCreated |
|---|---|---|---|---|---|---|
| חסך אימהי | true | 2024-06-22T14:40:47.626Z | פסיכולוגיה, סמסטר ב, פסיכולוגיה התפתחותית, שנה ב | markdown | 2024-06-22T14:22:13.678Z |
מצגת {.is-info}
התקשרות, היצמדו של התינוק לדמות מטפלת קבועה, היא עניין מהותי בהתפתחות התינוק, שנלמד תחילה בהיעקר מהיעדרו - תינוקות בלי אמא או דמות מטפלת קבועה.
המחקר סביב ההתקשרות שואל שאלות כמו -
- האם לתינוקות יש דיכאון?
האם התינוק מכיר באם כאם, או שכל עוד מישהו מטפל, מאכיל ומחליף חיתולים - הכל בסדר?
- האם יש חשיבות לדמות מטפלת קבועה לתינוק?
נניח והתינוק חי בפנימייה, או כתינוק שבט כזה - כל כמה שעות כל הצוות מתחלף. האם זה טוב לתינוק? רע לתינוק? לא משנה?
- האם דמות טיפולית מוגבלת בשכלה עדיפה על היעדר דמות בכלל?
חסך
חסך הוא אחד משני סוגים - חסך מלכתחילה (Privation) - שבו לתינוק אין דמות מטפלת ממש מתחילת חייו - וחסך בהמשך (Deprivation) - שבו לתינוק הייתה דמות מטפלת שיצרה איתו קשר, ונלקחה ממנו. אלו נחלקים לחסך מוחלט - אין שום קשר לדמות טיפולית - וחסך תפקודי - הדמות ישנה, אבל היא לא מתפקדת. {.info}
עד שנות ה40 של המאה הקודמת, בסביבות מלחמת העולם השנייה, היו הרבה יתומים ובתי יתומים, והם לא ממש עניינו אף אחד - רובם (75%+) היו מתים בבתי היתומים.
הסברה הייתה שהם מתים בגלל תנאים סניטריים ירודים. במלחמה, מספר היתומים גדל מאוד, אבל הגיע גם שיפור סניטרי אדיר בתנאי בתי היתומים. אבל, עדיין יש המון תמותה - ואלו ששורדים סובלים מהתפתחות לקויה. איך זה יכול להיות?
לאור הנסיבות האלו, החלו לבחון את הרעיון שדווקא החסך בדמות האימהית הוא זה שפוגע בילדים - ולא רק התנאים הפיזיים. ישנם שני כיווני מוצא:
מחקר מנקודת מבט תיאורטית
Spitz, המגיע מעולם הפסיכואנליזה, חוקר הרבה מאוד יתומים, ומגיע להסבר פסיכואנליטי - כאשר אין דמות של אם, אין אובייקט ליבידינלי (מיני) שניתן לפרוק עליו את הדחף התוקפני או האנרגיה הלבידינלית, הילד מפנה את האינסטינקטים כלפי עצמו - גופו.
ספיץ השווה בין בתי ילדים לבתי יתומים - בראשון התינוקות גדלים עם האם, לרוב אימהות צעירות עם רקע נפשי או עברייני, ובשני התינוקות מושארים בידי האם, שלא יכולה לטפל בהם מסיבות כאלה ואחרות; הרקע שלהם תקין לכאורה והם חוו קשר אימהי.
ספיץ טען שההבדל העולה בתפקודי הילדים בין המוסדות נובע מההבדל בדמות הטיפולית.
ספיץ מוצא כי כאשר ילדים עוברים מצב של חסך, במיוחד במחציתה השנייה של השנה הראשונה לחיים (גילאי 6-12 חודשים), הם נכנסים למצב אותו כינה דיכאון תלותי (אנקליטי).
בחודש הראשון לפרידה, התינוקות בוכים בלי הפסקה; הם נתלים ונאחזים בחוזקה בכל מי שיצר איתם קשר עין.
בחודש השני, הבכי נהפך ליבבה ממושכת. יש ירידה בכמות האכילה וירידה במשקל, ההתפתחות מואטת, יש הפרעות בשינה והתנהגויות אוטו-ארוטיות - הילדים מנסים לנחם את עצמם ברמה התנועתית.
בחודש השלישי לפרידה, מופיעה הרתעות ונסיגה מקשר. רוב הזמן הם שוכבים, בתנוחה פאטוגונמנית - תנוחה מובסת, מופנמת, הימנעות מקשר עין. התנועה מאטה, הירידה במשקל נמשכת, והתינוק נהפך פגיע יותר למחלות.
אחרי החודש השלישי, הבעת הפנים קפואה, הגוף נוקשה וחסר תנועה, ממשיך העיכוב ההתפתחותי - וישנה השלמה עם האובדן.
ספיץ מדד את הDQ1 של התינוקות לאורך שנתיים. עד גיל 3 חודשים, מצא ירידה של 12.5 נקודות. בין 3-5 חודשים, יש ירידה של 14 נקודות. לאחר 5 חודשים, ישנה ירידה ממוצעת של 25 נקודות.
בבית היתומים, הDQ הממוצע נע סביב DQ124; בגילאי 8-12 חודשים - 72.
- מחקר מעבודת שדה (Skeels)
-
המקביל ההתפתחותי לIQ - מעריך תפיסה, מוטוריקה, שפה וכו', ממוצע 100. ↩︎