study/פילוסופיה/אתיקה/כבוד.md

title, tags

title	tags
כבוד האדם והחובה לכבד	תואר_שני פילוסופיה שנה_ד

!!! info "חומר הקורס" מודל

כבוד הוא מושג חשוב; לא ברור שבלעדיו ניתן לקיים חברה אנושית. אולם, כשננסה להבין בדיוק מהו כבוד, עולות בעיות וסתירות.

כוונתנו היא לכבוד האדם; עברית דלה למדי בהקשר הזה. באנגלית כבוד מתרגם לhonor, גם לrespect ולעיתים אף לdignity; אנחנו מתכוונים לרוב לrespect. אבל כמובן, גם על זה אפשר לריב ולהתפלפל. בעברית, מנגד, המושג מגיע מכבד¹ , וההיפך הוא קלון, שגם יכול ללמד משהו.

כך או כך, כבוד הוא מושג מרכזי. מבחינה חברתית, הוא חיוני לשיתוף פעולה - בפילוסופיה פוליטית לעיתים מעריכים דמוקרטיה כמידה כזו או אחרת של כבוד. כבוד קשור גם בהליכות - etiquette - כבוד הוא האופן שבו נוהגים ולא נוהגים, ומה שהופך את החיים שלנו יחדיו לנעימים; בעיניי רבים, דוגמת קאנט, הכבוד הוא אבן היסוד לאתיקה בכלל, ומכונן את החובות והזכויות המוסריות שלנו בתפקידו התשתיתי. כבוד, במובן של dignity, ניתן להבין גם כאנושיות שלנו - מה שמאפשר לנו לזהות את עצמנו כאנושיים בכלל (ולכן השפלה, דה-הומניזציה, היא נטילת כבוד), ומה שמבסס זכויות אדם (ומה זה בכלל? למה בכלל מגיעות לנו כאלה?).

בניגוד למושגים תשתיתיים אחרים, כבוד מונכח כל הזמן בשיח האתי ובמיוחד באתיקה יישומית - בהפלות, המתות חסד, אפלייה מתקנת, גזענות, פורנוגרפיה, פטרנליזם² וכל מה שבאמצע: כיבוד האוטונומיה או כיבוד הזכות לחיים מככבים שם.

All human beings are born free and equal in dignity and rights.

United Nations, Universal Declaration of Human Rights, Article 1.

פילוסופים ומדינאים מסכימים על מעט מאוד, אבל איכשהו, כמעט כולם מסכימים, לכל הפחות, להגיד בטח על הדבר הזה, איך שהם לא מבינים אותו, מה שמרמז על זה שיש משהו כאן שקורץ לכולם.

המושג Dignity שבו נוקטת ההצהרה עמום אפילו יותר ממושג הכבוד. יש כאלו האומרים שזה מושג ריק³ , ונוצרת דיכוטומיה כזו של הכל או כלום - מה שמציף כמה שאלות:

• מה ראוי לכבוד (respect)?

  כל בני האדם? הדגל? אלוהים? חוקי התנועה? מסורת? תרבויות אחרות? ימים מיוחדים? מקומות? האמת? אנחנו עצמנו?

• למה לכבד? מתוקף מה?

  האם יש לכל מושאי הכבוד איזושהי תכונה משותפת, שבגינה אנו חולקים להם כבוד? איזו תכונה משותפת יש לדגל, לאלוהים, למקומות ולנו עצמנו?

• איזה מן סוג של דבר זה כבוד?

  זה רגש? גישה? חובה? ערך? כלל מוסרי? מידה טובה? איזו מן קטגוריה של דבר זה (אם זה בכלל דבר אחד)³ ?

• איך מכבדים?

  אוקיי, השתכנעתי. עכשיו מה? איך מכבדים בפועל? קיבלתי את המושג - מה צריך לעשות בגינו? איך אני מכבד אותך - להשתחוות? לא לקטוע אותך באמצע המשפט? לא להיות פטרנליסטי כלפיך? לעזור לך? לא לעזור לך? לשקול את המניעים שלך, וזהו? לסבול את השטויות שלך? לא לסבול את השטויות שלך?

• האם כבוד עצמי הוא תנאי לכבוד (או להיפך)?

• האם כבוד הוא מושג ראשוני⁴ ? האם הוא בהכרח מושג מוסרי? האם הוא הכרחי בכלל למוסר? ואולי דווקא מספיק למוסר?

  כבוד הוא מושג דק; הוא נורמטיבי אבל לא תיאורי (לעומת אמיץ, מושג עבה שאומר משהו וגם טוען למצב עניינים מסוים). מכאן עולות כל מיני שאלות.

בקיצור, כבוד הוא לא חיה פשוטה בכלל; הוא עובר לכולנו חלק בגרון אבל הוא בעצם חולף מתחת למכ"ם - קשה לתת לו דין וחשבון עקבי וברור.

קאנט ומושג הכבוד

מושג הכבוד כמובן היה קיים מזמן, ונידון בקרב הרומאים וברנסאנס, אבל מי שבאמת העלה אותו על המוקד הוא ידידנו עמנואל קאנט. התפיסה הקנטיאנית הייתה מהפכנית, ועודנה המקובלת ביותר היום.

!!! success "רקע" הנחת יסוד למטאפיזיקה המוסרית

קאנט כתב על respect - Achtung בגרמנית - בהנחת יסוד למטאפיזיקה המוסרית ואחריה בביקורת התבונה המעשית ובמטאפיזיקה של המידות. הוא כונן אותו תחילה דווקא בהערת שוליים.

בהנחה, קאנט מנסה לבנות צו קטגורי - ציווי מוסרי באופן מוחלט - אבל איך ייתכן צו כזה? מה יצווה עלינו בהיותנו כה שונים באופן מוחלט?

קאנט מעמיד את הצו על רעיון החובה - משהו שאנו חייבים להיענות לו באופן מלא - ומגדיר אותה כאן:

[...] Duty is the necessity of an action from respect for the law. For the object, as an effect of my proposed action, I can of course have an inclination, but never respect, just because it is merely a effect and not the activity of a will.

Groundwork for the Metaphysics of the Morals, Ak 4:401

קאנט תופס את המוסר באופן חוקי⁵ - יש חוק, והחוק מצווה, וצריך להתנהג לפי החוקים (קרי, מוסר דאונטולוגי).

רק משום שיש לי נטייה לעשות משהו, אין פירוש הדבר שיש לי כבוד כלפיו. לעומת זאת, חובה היא הכרה בהכרחיות של הצו המוסרי, מתוך כבוד. המוסר, לדידו, הוא ורק הוא מציג חלופה מוטיבציונית לפעולות שלנו - לא מתוך פעולה, אלא מתוך כבוד לחובה המוסרית.

Just as little can I have respect for inclination in general, whether my own or another's; I can m=at most approve it in the first case, in the second I can sometimes even love it, i.e., regard it as favorable to my own advantage. Only that which is connected with my will never as an effect, only what does not serve my inclinations but out weights it, or at least wholly excludes it from the reckoning in a choice, hence only the mere law for itself, can be an object of respect and hence a command. Now an action from duty is supposed entirely to abstract from the influence of inclination, and with it every object of the will, so nothing is left over for the will that can determine it except the law as what is objective and subjectively pure respect for this practical law, hence the maxim of complying with such a law, even when it infringes all my inclinations.

The moral worth of the action thus lies not in the effect to be expected from it; Thus also not in any principle of action which needs to get its motive from this expected effect. For all these effects (agreeableness of one's condition, indeed even the furthering of the happiness of other) could be brought about through other causes, and for the the will of a rational being is therefore not needed; but in it alone the highest and unconditioned good can nevertheless be encountered.

החובה היא ציווי מוחלט, שמוציא כל מניעים אחרים הנובעים מכל נטיותי האחרות. הטוב אינו כרוך בנטיות של יצור כזה או אחר או בהשלכות שלו - Consequentialism - אלא רק ברצון להישמע לחוק המוסרי. אנחנו אוהבים אגוזים; יופי, גם סנאים. אבל זה לא טוב; רק הרצון הטוב לציית לצו המוסרי, שנובע מהיותי יצור תבוני, הוא טוב (ולכן לא אקח אגוזים שלא שייכים לי).

Nothing other that the representation of the law in itself, which obviously occurs only in the rational being insofar as it, and not the hoped-for effect, is the determining grond of the will, therefore constitutes that so pre-eminent good which we call 'moral', which is already present in the person himself who acts in accordance with it, but must not first of all be expected from the effect

זהו לא מניע פסיכולוגי במובן הרגיל; זהו מניע מתוך כבוד תבוני לצו המוסר. אבל, אומר קאנט, יש בטיעון הזה נקודת תורפה - כבוד גם הוא מניע פסיכולוגי, ולכן גם הוא לא לגמרי תבוני או בלתי מותנה כמו שהוא מתיימר. לזאת עונה קאנט בהערת השוליים האמורה, שמגדירה מחדש כבוד -

One could accuse me of merely taking refuge behind the word respect in an obscure feeling instead of giving a distinct reply to the question through a concept of reason. Yet even if respect is a feeling, it is not one received through influence but a feeling of self-effected through a concept of reason and hence specifically distinguished from all feelings of the first kind, which may well be reduced to inclination or fear.

גם אם כבוד הוא רגש, אומר קאנט, זו בפירוש חיה אחרת - זהו לא משהו שאנו פוגשים כחלק מהפסיכולוגיה היומיומית שלנו, הנתונה לנו זה מכבר, אלא נוצר בנו מהיותנו בעלי מושג תבונה (בניגוד לנטייה). קרי - אם שאר הרגשות נובעות מהאופי שהתעצב לנו ומהמערך הביולוגי שלנו, "רגש"⁶ הכבוד הוא ישות שנובעת מתוכנו בהיותנו יצורים תבוניים⁷ .

What I immediately recognize as a law for me, I recognize with respect, which signifies merely the consciousness of the subjection of my will to a law without any mediation or other influences on my sense.

הכרה בכבוד היא הכרה בסבילות; זיהוי הכפיפות של הרצון הפרטי שלי לאותו כבוד בלתי-תלוי ובלתי-מתפשר⁸ . זהו דבר שאי אפשר לברוח ממנו, ואי אפשר להתכחש לו: אתה, כיצור תבוני, אינך יכול אלא לכבד את הצו המוסרי.

The immediate determination of the will through the law and the consciousness of it is called respect, so that the latter is to be regarded as the effect of the law on the subject and not as its cause.

קרי, כבוד נובע מההכרה בהכרחיות ומייצר חובה - החוק מכונן בנו את הכבוד, ולא להיפך. שוב -

Duty is the necessity of an action from respect for the law.

קרי, איננו מכבדים את החוק: החוק דורס את הרצון הפרטי שלנו, בדמות החובה המוסרית, וההכרה בכך היא כבוד.

Authentically, respect is the representation of a worth that infringes on my self-love.

הכבוד (respect) נובע מזיהוי מסוים של הערך הבלתי-המותנה של החוק המוסרי - הכבוד (dignity) שלו, והכרה בו.

Thus it is something that is considered as an object neither of inclination nor of fear, even though it has something analogical to both at the same time. The object of respect is thus solely the law, and specifically that law that we lay upon ourselves and yet also as in in itself necessary. As a law we are subject to it without asking permission of self-love; as laid upon us by ourselves, it is a consequence of our will, and has from the first point of view an analogy with fear, and from the second with inclination.

קאנט מתאר מצב מוזר - החוק התבוני הוא הביטוי העליון (והיחיד!) להיותנו סוכנים חופשיים, אבל מכונן בדריסת כל הנטיות הפרטיות שלנו; זאת לפי קאנט התעלות עצמית, כבוד עצמי. זה מוזר, אבל לא בלתי-אינטואיטיבי - רובנו מסוגלים לשים לצד, ולו לכמה רגעים, את המניעים שלנו ולחשוב בצורה אובייקטיבית יותר ולשים בצד את הפסיכולוגיה שלנו; בהפוך על הפוך, דווקא זה חופש לפי קאנט: לצאת מעצמנו זה למצוא את עצמנו - אנחנו גם מוכפפים לחוק וגם מכפיפים עצמנו לאותו החוק.

All respect for a person is properly only respect for the law [...] of which the person gives us the example. Because we regard the expansion of our talents also as a duty, we represent to ourselves a person with talents also as an example of a law, as it were [...] and that constitues our respect. All so-called moral interest consists solely in respect for the law.

כלומר - כל כבוד בין בני אדם נובע מתוך אותו כבוד לחוק, בהיות בני אדם אחרים מבצעים של אותו החוק.

---

1. כמו בתנ"ך - אברהם כבד בצאן ובמקנה - כבוד אולי מגיע ממעמד חברתי שבתורו מגיע מרכוש, כמו ביוון העתיקה. ↩︎

2. התערבות בקבלת ההחלטות של אדם אחר ללא הסכמתו, אך לטובתו - כמו שאנו עושים כל הזמן לילדים (ומשם השם - מלשון pater, parent). פטרנליזם מציב לכאורה דילמה בין להיטיב לבין לכבד - אנחנו נתמקד בקרן האחרונה. ↩︎

3. Pinker, The Stupidity of Dignity ↩︎

4. Irreducible - בלתי ניתן להסבר במושגים אחרים; לא תוכל להסביר כבוד מבלי לפנות לכבוד. יש הטוענים שניתן, למשל, להסביר כבוד במונחים של אמפתיה. ↩︎

5. במובן המוסרי, ולא החוקי. ↩︎

6. אנחנו אוהבים לחשוב על רגש כמשהו לא לגמרי רציונלי, אבל בשנים האחרונות מתחילים לחשוב על זה אחרת בפילוסופיה ובפסיכולוגיה של הרגש. ↩︎

7. באופן דומה לאסתטיקה הטרנסנדנטאלית (ביקורת התבונה הטהורה). ↩︎

8. קצת כמו שמשתמשים בכבוד כמשפט שלם (גולני, כבוד) - לא נותר אלא להכיר באמיתות ולהגיד: תבונה, כבוד. ↩︎